שבעה ימים בלבד עסק משה במלאכת הקמת המשכן, ולאחריהם הוא מצווה להעביר את שרביט הנהגת עבודת המשכו לאהרן אחיו: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" (כח, א).
בתחילת הדרך מוצג אהרן כ"כינור שני" למשה (ד, יד-טז): "הלא אהרן אחיך הלוי.... וגם הנה הוא יצא לקראתך... ושמת את הדברים בפיו... ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו... והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים(!)".
כביכול, אהרן, האח המבוגר, נתלה במשה אחיו הצעיר. הוא "אח של". הוא ה"פֶּה" של משה. סביל, פאסיבי לחלוטין. משה "שם את הדברים בפיו" והוא משמיע אותם לעם ולפרעה, משל היה רק דוברו או איש יחסי הציבור שלו, הא ותו לא. אהרן הוא ה"פֶּה", ה"מיקרופון", ומשה הוא ה"אלהים". או כפי שתרגם אונקלוס, אהרן הוא המתורגמן, האיש הטכני, ומשה הוא ה"אלהים", הרב, הגדול, מתווה הדרך.
בפרשה שלנו מוצגים הדברים באור שונה. כתר הכהונה עובר ממשה לאהרן. במקדש ה, שבו מתקיים דיאלוג מתמיד בין העם לבין אלוקיו, צריך מנהיג שלא ידע רק "מה" לומר, אלא גם "כיצד" לומר.
משה הוא "כבד פה וכבד לשון", ואינו יכול להעביר את המסר לעם. אהרן, לעומתו, מופיע לעינינו כמי שמדבר אל העם. "ודבר הוא לך אל העם". תכונתו העיקרית היא אהבת שלום ורדיפת שלום. וממילא, מסוגל הוא לשמש חוליית קישור אל העם. וכפי שמדגיש הנצי"ב: למשה רבנו לא היה כל קושי לדבר עם פרעה, או, להבדיל, עם הקב"ה. אבל עִם העָם, צריך לדבר בשפה מיוחדת. לא רק דברים קשים, נוקבים, חדים, אלא גם דברים רכים, דברי שלום ואמת שיתקבלו על לב העם.
בבקשו להצביע על השוני שבין משה ואהרן, מציע התלמוד במקום אחד: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר! אבל אהרן, אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת "(סנהדרין ו, ע"ב).
הרש"ר הירש, רואה במסר זה לקח חינוכי גדול, לא רק לשעה אלא לדורות, וכך הוא כותב: "הרוצה לרכוש לבבות למען האמת, אל יסתפק בפיתוח התוכן הנלמד גרידא. עליו להתחשב ברמת השכלתם של אלה אשר את לבבם יבקש לרכוש ואת עיניהם להאיר. עליו למצוא קשר למושגים, לדעות ולהשקפות, למשאלות ולשאיפות הרווחים ביניהם. המצוי יהיה לו למוצא, וממנו יחל לפתח את הרצוי. כזה תפקידו של אהרן, תפקיד המתורגמן. דרושה לו סגולת הדיבור הנלבב. לדבר פירושו לתאר בצורה ברורה ומובנת, כדי שאמת מסוימת תיוודע, ואילו הדיבור הנמלץ והנלהב מטרתו לקחת את לב המאזין בדברים". כנואם מחונן, הכיר הרש"ר הירש גם את סכנות הנאום הנמלץ, החלול והריק מתוכן, שיבקש ל"עגל פינות" ולעמעם את המסרים, רק כדי ל"מצוא חן" בעיני קהל מאזיניו: "הנואם הנמלץ על נקלה יסתכן. בהסתגלו לדרכי מחשבתם של קהל שומעיו עלול הוא לגרור שמץ מהם אל תחום האמת אותה ביקש לבשר, כדי להתאימה לטעמם. או יעקוף את חומרתה, או יעכיר את טהרתה ביסודות זרים, או ישלים עם פשרות כדי להקל על קבלתה. ולא פחותה הסכנה שירבה במלים וימעט בתוכן". וכמה יפים הדברים לימינו, שבהם מוגשים דו"חות ונשמעים דברים עם הרבה שורות עליונות, אך בלי שורה תחתונה, עם הרבה מלל, אך מעט
תוכן. עם הרבה שררה, אך עם מעט מאד אחריות. דברים המופנים אל העם, אך מנותקים הימנו.
בשונה מדתות אחרות, הכהן הגדול בעולמה של יהדות אינו זר, מובדל ומופרש מן העם. הוא "מתוך בני ישראל", מחובר ומקושר אליהם, ואף נדרש לעתים לעשות שלום ביניהם.
כפי שציין הרש"ר הירש, יש לרעיון זה גם ביטוי בהלכה, שקובעת כי "אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של שבעים ואחד" (רמב"ם, הלכות כלי המקדש ד, טו). האומה, הציבור כולו, באמצעות נציגיו, הוא זה שממנה את הכהן הגדול. הכהן הוא שליח הציבור. מכוחו הוא פועל ולמען הוא פועל.
כהונה בעולמה של יהדות אינה רק שררה אלא בעיקר עבדות. לא ה"כבוד" עומד במרכז, אלא ה"כובד", כובד המשא ועול השליחות. כהונה אינה רק "בגדי קודש לכבוד ולתפארת", אלא בעיקר "עבודת קודש", עמל ויגיעה יום יומיים.
רק כהן שיוצא "מתוך בני ישראל", ויכול לשאת את שמותם בחושן המשפט "על לבו, לפני ה תמיד" (כח, ל), רק הוא ראוי לעלות בהר ה ולקום במקום קודשו.