פרשת תצווה כוללת בתוכה הרבה "סיפורי בדים": מעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. בתוך התיאורים המפורטים בולט תיאור מעילו של הכהן הגדול, אהרן הכהן: "כליל תכלת, מעשה אורג כפי תחרה. ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב". שילוב של צבעים וגוונים, צורות וסמלים. לצד "מראה כהן" מרהיב זה, נועדו הרימונים להוסיף ממד נוסף לעבודת הקודש. לא רק מראה אלא גם קול: "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות". קולו של מי? ומה פשרו של קול זה? ומדוע הוא כה חשוב עד שמציל הוא ממות, "ולא ימות"?
פרשני המקרא נחלקו בדעותיהם. הרשב"ם מפרש שהקול שיישמע – קולו של המעיל הוא, ומכוחו ייזהרו השומעים שאינם מורשים לבוא אל הקודש פנימה ("וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" – ויקרא טו, יז) ויינצלו הם ממיתה. ברם, פירוש זה אינו מבאר מה טעם צריך הקול להישמע גם ב"צאתו", ומה טעם נאמר הוא בלשון יחיד אם מכוון הוא אל הכלל.
ה"אבן עזרא" מציע פירוש אחר, שלפיו "ונשמע קולו" – הוא לא קול המעיל אלא "קולו"-תפילתו של אהרן: כאשר ישרת באלה הבגדים, ישמע ה' קולו למלאת תפילתו בבואו אל הקודש.
רש"י, בעקבות הגמרא (סנהדרין פג, ע"א) מפרש ששמיעת "קול" המעיל מרמזת שאהרן לובש כל בגדי הכהונה, שאם חיסר אחד מהם – חייב מיתה. וכבר הקשה עליו הרמב"ן, שאם כן הוא – היה מקום להביא פסוק זה רק לאחר פירוט כל שמונת הבגדים, ומכל מקום אין הפירוש מסביר מדוע גם "בצאתו" חייב אהרן ללבוש שמונת הבגדים. לפיכך, מצמצם הרמב"ן פסוק זה לקול הפעמונים: "כי ציווה בהם [=בפעמונים] בעבור שיישמע קולו בקודש, ייכנס לפני אדוניו כאילו ברשות. כי הבא בהיכל מלך פתאם – חייב מיתה, כטכסיסי המלכות, כעניין אחשוורוש".
לצד פירושים אלה, מעניין הוא פירושם של חז"ל, שדרשו פסוק זה על דרך "מידה כנגד מידה", ואמרו שקול הפעמונים מכפר על קול לשון הרע (ירושלמי יומא ז, ג, ובבלי זבחים פח): "יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול". הרבה חטאים חוטא האדם בקולו. בהרמת הקול, ובהשמעת דברים בטלים, ובזלזול חברו ובִּיוּשוּ. השמעת הקול בקודש ומעשה התפילה עשויים לכפר מקצת חטאים אלה, ובלבד שנשמע בהם לא קול מצוות אנשים מלומדים, אלא "ונשמע קולו" – קולו של המתפלל מעמקי לבו.
על דרך זו, אפשר שבא הכתוב ללמדנו שקיימת חובה על כל אדם ל"השמיע קולו" גם בעניינים שבקדושה, ולתת ביטוי לקול הייחודי שלו. רבים הם המשמיעים קולם ברכילות ולשון הרע, בעסקי חולין, בענייני כלכלה וכספים, ספורט ופוליטיקה. אך כשמגיעים הם אצל עניינים שברוח, נעלם-נאלם קולם, והם מותירים את העיסוק בתחומים אלה ל"מקצוענים" שדרכם בכך. התורה מצווה אותנו ל"השמיע את קולנו" גם בעניינים שבקדושה, ולראות בהם חלק מהוויית חיינו. הקול הייחודי, שכל כל אדם ואדם, צריך להישמע הן "בבואו אל הקודש" פנימה, והוא צריך לשאת אותו עמו גם ב"צאתו", ולהביא את קול הקדושה גם לחיי החולין. לא קול אחיד אלא אותו "קול" שמבטא את חווייתו האישית של האדם הנכנס אל הקודש פנימה. רק אם יעשה כן, מובטח הוא ש"לא ימות", שחווייתו הדתית לא תישאר עקרה, ושאשה לא תכבה אלא תהא חיה ומתחדשת מדי יום ביומו.