שבתנו, שבת "זכור", היא השנייה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע), ועל פיה נקבעת ההפטרה.
פרשת השבוע, תצווה, ממשיכה בהוראות שנתן ה למשה על הכנת המשכן וכליו.
הפטרת "זכור" לקוחה מספר שמואל א פרק ט"ו, והיא עוסקת בהתנהלות המלך שאול במלחמתו בעמלק.
פרשת "זכור" מזכירה לנו את הצורך להיאבק ב"עמלק", והיא תמיד השבת שלפני פורים - בה אנו מודים לה על כשלון נוסף של עמלק להשמידנו (המן היה מזרע עמלק). מלחמת שאול בעמלק היא חוליה נוספת בשרשרת המפגשים בין ישראל לעמלק.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
שאול היה המלך הראשון שקם לעם ישראל והוא חותם תקופה של כ-350 שנות הנהגת השופטים. תקופת השופטים מאופיינת כימי משבר לאומי מתמשך, הנובע מחוסר שלטון מרכזי : "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". בתקופה זו חשו אויבי העם בחולשה שהוקרנה מהמציאות הלאומית בישראל, וחזרו ופגעו בשבטי ישראל באופן קשה. שופטים (=מושיעים מתנדבים) שקמו לעם ישראל מעת לעת, הדפו את האויב המציק ושבו לשגרת חייהם. שלטון מרכזי לא הוקם, והגלגל החוזר של "אויב פוגע ושופט מושיע" חזר על עצמו שוב ושוב.
אחד האויבים שהשתתף במתקפות החוזרות היה עמלק, בימי אהוד בן גרא ובימי גדעון. המשותף לפשיטות אלה: עמלק הצטרף לתקיפת עמים אחרים (מואב, עמון, מדין) מחוץ לאיזור התגוררותו (בנגב).
תקיפות אלה מצטרפות לדרך תקיפתו את ישראל לאחר יציאת מצרים. אפשר להכתיר את עמלק בתואר "המזנב והמזדנב", שמשמעותו: פגיעה מרושעת בחלשים ללא סיבה הגיונית נראית לעין. כך גם נהג בסוף ימי שאול, שעה שפשט על פלישתים, מצרים ויהודה, במגמות של שוד וסחר בבני אדם, תוך פגיעה בנשים וטף וזלזול מופגן בחיי אדם.
מלכות שאול יצרה מצב חדש בישראל: יש שלטון מרכזי עם צבא שהורכב מכל שבטי ישראל. שאול שמש כתובת קבועה לטיפול בכל צרכי העם. לראשונה, נוצרה מציאות שאפשרה לצאת למלחמת מנע נגד אויב ישן ואכזר שהיה פעיל גם באותה עת.
עמלק הוא שם קבוצת שבטי נוודים מוכרת בתקופת המקרא. התנהלותם האכזרית, שקדשה את הביזה והפגיעה בעמים שונים, בצד היותם העם הראשון שלחם בישראל סמוך ליציאת מצרים (= מלחמה לשם מלחמה), הפכה אותו לסמל של רוע, שם נרדף להתנהלות תת אנושית שיש לעוקרה מן השורש. ( כשם שסדום הפכה למושג של חברת שפע מושחתת, שיצרה דפוסי רוע מאורגן ומוסכם.)
לכן: גם לאחר העלמם האתני של שבטי עמלק, הפכה קריאת פרשת "זכור" להנפת דגל מתמדת נגד הרוע בעולם, בכל התגלמויותיו.
מצב בהפטרה: נצחון צבאי וכשלון רוחני
שאול הצליח צבאית במלחמה עם עמלק. הוא הכה אותו מכה ניצחת. שאול נכשל רוחנית-תפקודית ולכן הודח מן המלוכה. הסכמת ה למלכותו ניטלה ממנו והיא הועברה "לרעך הטוב ממך". הכישלון היה בכך שהפך את המלחמה הלאומית-רוחנית-מוסרית נגד האויב האכזר למנוף של הצלחה אישית. הוא הותיר את אגג מלך עמלק חי, בניגוד למה שצווה, כדי שישמש "אורח הכבוד" בחגיגת הניצחון שארגן לעצמו. כך נהגו מלכי העולם העתיק במלך המנוצח. במקביל הקים לעצמו יד (=אנדרטת ניצחון) כדי להעמיד את מלכותו במרכז הניצחון. שלטון ששיקוליו הם האדרה עצמית, ההופך מלחמת קיום באויב אכזר למלחמה שנועדה לשמר ולהעצים את דמותו - הוא פסול וראוי שייפסק. עשייה הנגועה בנגיעה אישית - מעוותת את העשייה.
רעיון זה מחבר גם בין הפרשה להפטרה. משכן הוא אמצעי להתקרב לה ולא מטרה עצמית. זו גם התשובה שנותן שמואל לשאול, בדיון הנוקב שהוא מנהל עימו על הותרת שלל עמלק "כדי להביא קרבנות לה", בניגוד לצוו ה המפורש:
"החפץ לה בעולות וזבחים כשמוע בקול ה?
הנה שמוע (=בקול ה) מזבח טוב (=טוב וחשוב יותר)
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון