את הפסקא הבאה, שתכיל את הפסוק שבו נדון, יראה הקורא כ"פסקא מוזחת". מדוע היא נקראת כך, וכיצד קשורים הדברים לפרשת השבוע, ננסה להבין בהמשך דברינו. אך קודם כל - הפסקא המדוברת. בתיאור חושן המשפט, מצוה התורה לקבוע שתי טבעות זהב על קצות החושן בצידו העליון, באמצעותן יתחבר החושן אל כתפות האפוד בשרשרות זהב; ובקצות החושן שבצידו התחתון יש גם כן לקבוע שתי טבעות זהב, באמצעותן יתחבר חלקו התחתון של החושן אל כתפות האפוד (במוֹצאן מחשב האפוד בצד גבו של הכהן). וכך כותבת התורה ביחס לטבעות התחתונות (כח, כז-כח):
וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו, לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ, מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת, לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד, וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד.
משמעות הפועל 'יִזַּח' מובנת מתוך ההקשר, במשמעות של הגבהה והתרחקות, או כעין זה, כלומר: רכיסת החושן אל טבעות האפוד על ידי פתיל התכלת תגרום לכך שהחושן יהיה מקובע ולא יתנדנד. וכך מנסח רש"י את הדבר (בסוף פסוק כז):
ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החושן, ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החשן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה.
אולם איך להבין את צורתו של הפועל 'יִזַּח'? מהו שורשו ומהו בנינו?
האם אין הדגש המופיע באות ז' מלמד שהפועל נתון באחד הבנינים הכבדים = הדגושים, פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל? לאו דוקא! נשים לב שהאות י' בתחילת הפועל איננה מן השורש, אלא נוספה לציון העתיד בגוף נסתר (תחיליות אית"ן(, ואם כן מופיעות לנו כאן רק שתי אותיות שורש: 'זח'. נמצא שהדגש אינו יכול להיות דגש תבניתי בבנינים הכבדים, כיון שאין פועל זה מתנהג כמנהגם.
לפיכך יש להבין את הדגש כדגש משלים, אולם עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה: את מה משלים הדגש? איזו אות חסרה לפני האות ז' בפועל 'יִזַּח'?
פעמים רבות דגש משלים מעיד על העיצור נ', הנוטה להידמות ולהיעלם בעיצור שאחריו. בעניננו ניתן להבין שהתהליך שחל הוא זה: הצורה המקורית היתה צריכה להיות: 'יִנְזַח', כמו בפועל 'יִנְחַת', ולאחר ההידמות וההתלכדות תתקבל הצורה שבפסוקנו: 'יִזַּח'.
כך אכן פירש רמב"ן: "והקרוב אלי כי הוא כמו 'יִזַּח', מן 'בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'' (משלי טו, כה), 'וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה' (משלי ב, כב), ענין נתיצה וניתוק...". ואין כוונתו רק להצביע על דמיון צורני שבין 'יִזַּח' לבין 'יִסַּח', אלא גם לטעון שיש זהות בין שני הפעלים, על דרך חילוף עיצורים, וכפי שממשיך ומדגים שם.
נמצא שלפי רמב"ן השורש של הפועל 'יִזַּח' הוא נ'ז'ח' בבנין קל, והוא מגזרת חסרי פ"נ, גזרת חפ"נ. אולם אין דבר זה מוסכם. המדקדקים הקדמונים התלבטו והתווכחו בזיהוי השורש של הפועל הנידון, ביחד עם התלבטותם במלה דומה בתהלים (קט, יט): 'תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה, וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ'. שתי המלים צורפו ל"מחלקה" אחת על ידי מנחם בן סרוק, ב"מחברת מנחם", ובעקבות דבריו התפלמסו בעניננו דונש בן לבראט (שנזכר בדברי רש"י כאן), ורבינו תם. לפי דעתו של דונש, האות מ' היא חלק מן השורש, ושרידיה הם הרמוזים על ידי הדגש. ראה בספר "תשובות דונש בן לבראט", עמ' 60 ועמ' 78, ואכמ"ל.
ר' יונה אבן ג'נאח, בספר השורשים שלו, הביא את פסוקנו בשורש נ'ז'ח' (וכפי שסבר רמב"ן זמן רב אחריו): "על משקל 'לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח' (שמואל-ב יד, יד) - ענינו לא יסור ולא יפרד ולא ירחק...", אך הזכיר גם אפשרות אחרת, והיא שהשורש של הפועל 'יִזַּח' הוא ז'ח'ח'! לפי אפשרות זו, מדובר על שורש מגזרת הכפולים. אולם לפי זה, מה פשר הדגש? הרי לא יתכן שהדגש באות ז' משלים את האות ח' החסרה אחריו! אכן, לפי דעה זו משלים הדגש שוב את האות נ', אולם לא נ' שורשית, אלא נ' של בנין נפעל. ריב"ג מדמה זאת לפסוקים הבאים: 'וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם' (זכריה יד, יב), ו'לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם' (יחזקאל י, יא, וכעין זה עוד). "ופירושו: ולא יתרחק, ולא יסור...".
והנה בהמשך דבריו (שורש ז'ח'ח') משוה ריב"ג את הפועל הנידון למקור בלשון חז"ל, במסכת חולין (.דף ז, א), שם עולה שימוש בשורש ז'ח'ח'. וזה לשון הגמרא:
...מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו, ואמרי לה: אין מזניחין אותו, ואמרי לה: אין מזחיחין אותו. מאן דאמר 'מזיחין' - כדכתיב: 'ולא יזח החשן'; ומאן דאמר 'אין מזניחין' - דכתיב 'כי לא יזנח לעולם ה'', ומאן דאמר 'מזחיחין' - דתנן: 'משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל'.
ריב"ג מבקש להוכיח מן הגמרא הזאת את השימוש בשורש ז'ח'ח', המקביל לפי דעתו לשורש ז'נ'ח' ולשורש נ'ז'ח'. אכן, מן הגמרא עצמה עולה שהם הבינו את הפועל 'יִזַּח' כנגזר מן השורש נ'ז'ח', וכשיטת הרמב"ן הנ"ל. וכך כותב ריב"ג שם:
...ועלה בידינו מזה כי ענין 'מזיחין' ו'מזניחין' ו'מזחיחין' - אחד, והוא הדחייה וההסרה... ואף על פי שיוצא מדבריהם כי 'ולא יזח החשן' מבעלי הנון, כי הביאוהו לעד על 'אין מַזִּיחִין אותו', לפי ש'מַזִּיחִין' על דמיון 'מַפִּילִים', ו'מַצִּיבִין', ו'מַשִּׂיגִין' אשר הם מבעלי הנון; אין ההקשה מַרחקת מהיותם מבעלי הכפל גם כן, כאשר אמרנו בו הנה. ואני עתיד לזוכרו עוד בשער אות הנון, כי הוא סובל שני פנים יחד, כי אין לנו ראיה פוסקת שהוא מן אחד משני השורשים מבלעדי האחד...
לעומת זאת, רד"ק בספר השורשים שלו (שורש ז'ח'ח') הביא רק אפשרות אחת לניתוח המלה, וכתב:
'ולא יזח החשן' - ענינו: ולא יגבה, כלומר שלא יסור ולא יזוז מעל האפוד. ודומה לו בלשון רבותינו ז"ל (חולין ז, א; סוטה מז, ב): 'משרבו זחוחי הלב', פירוש: גבוהי לב וגסי הרוח.
אכן, התבוננות בלשון חז"ל מובילה לזיהוי שורש נוסף: ז'ו'ח', כגון ביומא כב, ב:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו: חזור לאחוריך.
וכעין זה בסנהדרין לח, א:
אדם נברא בערב שבת. ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.
ואכן, מצאנו צורה זו כבר בספר בן סירא (ח, יא):
אל תזוח מפני לץ, להושיבו כאורב לפניך.
ומן השורש ז'ו'ח', בבנין הפעיל, אנו מקבלים את צורת הפועל 'לְהָזִיחַ', שנתקבלה בדורותינו כפעולה שמשמעותה הזזה של טקסט - של פסקא שלמה, או של השורה הראשונה שבפסקא.
מכאן התפתחו גם "מוּזָח", כתואר, ו"הֲזָחָה" כשם פעולה, ועוד.
שקדים צימוקים ואגוזים
הערות על לשונה של מגילת אסתר יוכל הקורא למצוא במאמרו של ד"ר אליהו נתנאל בספר "הדסה היא אסתר". אנו נסתפק כעת בהערה על השיר המפורסם "שושנת יעקב".
אם נקשיב למלות השיר בפי העם, נשמע את הביטוי הבא: "צ'ועתם היתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור". והמאזין תמה: האמנם היתה תשועתם לנצח? זכרון תשועתם אכן נשמר לנצח, אך לא תשועתם עצמה. גזרתו של המן חלפה ועברה, אך עם ישראל נשאר בגלות תחת שלטונו של אחשורוש, "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה יד, א), אשר על כן אין אומרים הלל בפורים, ואיך יתכן לומר שהתשועה עצמה היתה לנצח? ואיזו משמעות יש למשפט "תקוותם [היתה] בכל דור ודור"?
אלא, יש לדעת כי שיר ידוע זה הוא חלק מפיוט קדום, הכתוב לפי סדר א"ב, הנאמר במלואו לאחר קריאת המגילה בערב, לפי מנהג האשכנזים, ותחילתו:
אשר הניא עצת גוים, ויפר מחשבות ערומים, בקום עלינו אדם רשע, נצר זדון מזרע עמלק.
שתי השורות האחרונות בסדר הא"ב, האותיות ש-ת, הן אלו:
שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד תכלת מרדכי, תשועתם היית לנצח, ותקוותם בכל דור ודור.
ובכן, התבוננות בנוסח הפיוט מגלה שהציטוט בפי העם אינו מדויק (ואיננו מתכוונים למלה "צ'ועתם"): הפייטן אינו אומר שתשועתם היתה לנצח, אלא: "תשועתם היית לנצח"! אתה, הקב"ה, היית תשועתם לנצח! הקב"ה תמיד מהווה מושיעם ומצילם - תשועתם; וכך מובנת גם המשך המשפט: אתה, הקב"ה, היית גם תקוותם בכל דור ודור (כעין לשון הפסוק בתהלים עא, ה: "כִּי אַתָּה תִקְוָתִי... מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי").
על ידי דיוק זה בלשון הפייטן משתנה כל מבנה המשפט, וכמובן גם משמעותו:
לפי ההגייה השגויה: תשועתם (נושא) היתה (אוגד) לנצח (נשוא).
ואילו לפי ההגייה הנכונה: תשועתם (נשוא) היית (נושא ואוגד) לנצח (תיאור).
המסקנה העולה היא, שלעתים כדאי לשיר גם את השירים הידועים עם סידור ביד...
שבת שלום ופורים שמח!
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.