כשיצחק מנסה לברר בפרשתנו מי הוא הבן הראוי לברכה, הוא משתמש בכל החושים שנותרו לאדם שלא רואה. הוא משתמש בחוש המישוש ומגלה שהידים "ידי עשיו", הוא פונה לחוש הקול ומגלה שהקול "קולו של יעקב" הוא, ואפילו את חוש הטעם הוא מגייס באומרו קודם הברכה- "צודה לי ציד ועשה לי מטעמים".
אולם, אף אחד מהחושים הללו לא מוביל את יצחק להכרעה. דווקא החוש האחרון בו הוא השתמש - חוש הריח הוא זה שעל פיו יצחק מכריע שיעקב הוא האיש הנכון, באומרו –"ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'".
מה יש בו בחוש הריח שדווקא על פיו בוחר יצחק את מי לברך?
כשהיינו בצבא היו מקומות רבים שבהם ניסינו למנוע הברחות של דברים שונים ומסוכנים. לשם כך היינו משתמשים בכלבים מיוחדים שחוש הריח שלהם היה מפותח מאוד עד כי הם זיהו אפילו עצמים קטנים שהוחבאו והוסלקו במקומות נסתרים ופנימיים ביותר.
חוש הריח הוא החוש שחודר פנימה, אל תוכיות האדם, אל הלב.
יצחק אבינו מלמד אותנו שאסור לנו להסתפק בדברים החיצוניים ורק על פיהם לבחון, להחליט ולהתייחס אל מי שסביבנו. עלינו להתייחס ולחפש את מה שקורה בתוך הלב פנימה.
כך הוא גם משיח צדקנו, לו אנו מצפים שיגיע במהרה, אשר חוש הריח מאוד בולט ומשמעותי אצלו. כשמשיח ירצה לזהות את האנשים מסביב, לגלות מיהו איש אמת ומי הוא מתחזה, הוא לא יבחן את הדברים על פי המראה החיצוני שלהם אלא- "והריחו ביראת ה'".
יראת השמים של האדם איננה נבחנית בשאלה איך הוא נראה או מה הוא אומר, אלא הרבה יותר לעומק פנימה, מה מתרחש אצלו בלב, למה הוא כוסף, מה הוא מבקש.
הרב אסף הר-נוי, רב קהילת אדרת אליהו וראש בימ"ד מבקשי פניך, גילה, ירושלים