עתירת יצחק

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו". העתירה היא ביטוי לתפילה שיש בה תביעה חזקה. יש בה משום ריבוי דברים, כמו "העתרתם עלי דבריכם" (החלפת ה-ת' ב-ש'). יש בה גם משום חתירה מאומצת (בהחלפת ה-ע' ב-ח'), ואף חתירת מחתרת מתחת לחומה של ברזל המפרידה בין האדם לבין מילוי משאלות לבו. כינוי חריף זה לתפילה מעורר את תמיהתנו: האם כך ראוי לנהוג? האם יש מקום "לאלץ" כביכול את הקב"ה לעשות את רצוננו? האם אין התפילה צריכה להיות ממקום של הכנעה והרכנת ראש, ומתוך נכונות לקבל כל תשובה? מהו, אם כן, מקומה של ה'עתירה' בין תפילותינו? לשם כך עלינו לחזור אל השאלה היסודית ביותר: מהו בכלל מקומה של התפילה בעולמנו? האם אנו מתיימרים לשנות את דעתו של הקב"ה? האם הקב"ה אינו יודע מה הוא מבקש לעשות, ורצונו עלול להגיע לכלל טעות שאותה מבקשים אנו לתקן? הסובר כי תפילתו גורמת לשינוי בדעתו או ברצונו של הקב"ה, אינו אלא מחרף ומגדף כלפי שמיא. ואם כן, עלינו לומר כי המתפלל אינו משנה אלא את עצמו. גזרתו של הקב"ה מתייחסת אל מצבו הרוחני והמוסרי של האדם לפני שהתפלל. אולם לאחר שהתפלל, לאחר שהפנים בעצמו את קטנותו ואת קוצר יכולתו כאדם, לאחר שנתן ביטוי עמוק לתחושת התלות שלו בריבונו של עולם - הרי שהוא עצמו נמצא במצב שונה, וממילא מתבטלת הגזרה. דומה המתפלל – המבקש לקרב אליו את רצון בוראו – לאדם היושב בסירה ומושך בחבל הקשור אל המזח. לכאורה מושך הוא בחבל את המזח אליו, אולם בפועל נמצא הוא מושך את עצמו אל החוף. וכמוהו, המתפלל, נמצא מקרב את עצמו לדבקות בא-להים חיים. אך גם בזה אין הלב שוקט. אם לא באה התפילה אלא לגרום שינוי באדם עצמו, מדוע לא נעדיף על פניה את התשובה או את מעשה המצוה, שאף הם גורמים לשינוי באדם? וכיצד, אם כן, מועילה תפילתו של אחד על חברו? ומדוע ייעשה השינוי באדם דווקא בזה שהוא מבקש להפיק רצון מאת א-להיו? גם המדרש, כשהוא עוסק בעתירתו של יצחק, אינו מסתפק בתשובה זו. חז"ל מדמים את התפילה ל'עתר', לקלשון בו הופך האיכר את התבואה בגורן. וכשם שה'עתר' מהפך את התבואה, כך תפילתן של צדיקים מהפכת את הגזרה הרעה לטובה, ואת מידת הדין והרוגז הא-להית למידת רחמים. ואכן יש בה בתפילה משהו מעבר לשינוי העובר על המתפלל עצמו. כדי לעמוד על עומקה של עתירת יצחק, נבקש ללכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל. מה יש בה בתפילה? הבעה של רצון. ומה יש בה מעבר לעצם הבעת הרצון? תודעה של תלות, ידיעה כי מילוי הרצון האנושי – תלוי ברצונו של הקב"ה. רצונו הפרטי של האדם, לא שרוי בחלל ריק. עליו לנהל שיח עמוק עם רצונות נוספים: רצונו של הקב"ה, מצד אחד, ורצונה של הבריאה כולה, מהצד האחר. הקב"ה רוצה להיטיב לכל ברואיו, ולהביא אותם אל האושר הנעלה ביותר. אולם אושר זה לא ניתן חינם. על הבריאה כולה להיפתח אליו, לרצות בו, לבקש אותו, לפעול למענו. "למה נתעקרו האמהות? לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים", ולהבעת רצונם שייפגש עם רצונו המקורי לתת להן זרע של קיימא. הבריאה כולה רוצה ומשתוקקת לזכות באושר הא-להי. והאדם הפרטי – גם הוא רוצה משהו. יש לו הרבה רצונות קטנים. אולם כל אחד מהם נותן ביטוי קטן לרצון אחד, לרצון היותר כולל – לאושר, "להתענג על ה'". רצון אישי זה – אינו פרטי כלל ועיקר. אין זה אלא ביטוי לרצונה של הבריאה כולה. ורצונה של הבריאה – אינו אלא ביטוי לרצונו של בוראה. ברגעיה הנשגבים של התפילה חווה האדם את פגישת הרצונות: הרצון האישי, הרצון הכללי והרצון הא-להי. האדם חש כי רצונו עולה בקנה אחד עם רצון בוראו. על כן גם התשובה הא-להית ליצחק היא באותה לשון. "ויעתר לו ה' - כשם שיצחק אבינו היה מחתר לפתוח לו פתח רחמים, כך הקב"ה היה שמח לפתוח לו פתח לעשות רצון צדיק". האדם מבקש את מילוי רצונו מתוך ידיעה שרצונו זה מבטא את רצון בוראו. ואף אם רצונו המסוים הזה לא עולה לרצון ה' באותו רגע, הרי הרצון הכולל לאושר ולתיקון מלא עולה תמיד לפני ה'. על כן, גם אם לא יתמלא מבוקשו הפרטי, יתמלא בזכות תפילתו חלק אחר מן הרצון הכללי. דבר אחד לא ישוב ריקם. על כן עיקרה של התפילה הוא תפילת רבים, שבה נכללת בקשתו של היחיד בתוך שאיפותיו של הכלל כולו. שם, בתפילת הציבור, נכללים כל הרצונות הפרטיים בתוך רצונו של הכלל לאושר הנצחי, לאושר הא-להי, אשר כולנו מייחלים לו. והקב"ה, הרוצה בעמו ובעולמו, מתרצה לתפילתם, אשר פתחה את הפתח למילוי רצונו. רצה ה' א-להינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה... ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך.