"ויהי ביום השמיני", הרגע החגיגי קרב ובא, משכן ה' עומד על תילו, עיקר חסר מן הספר – ואז קורא משה לאהרון ובניו ומצוום: " ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' " (ט' ו). אהרן ובניו, מצווים על סדר העבודה כדי להגיע למטרה הנכספת – הגלות השכינה בבית ה'. ואכן, לאחר שמתקדש אהרן ומטהר, הוא מברך את העם , ואז מתרחש הפלא הגדול:
"ויבא משה ואהרון אל אהל מעד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (כג – כד). כבודו של ה' מתגלה באש לעיני כל העם ומשרה את קדושתו בתוכם. קשה לתאר את מעמד ההתעלות שחש העם והעומדים בראשו. כל מאווי הנפש הכמוסים באים על סיפוקם ברגע בו נפגש האדם היחיד עם התגלות כבודו של ה'. ומתוך ההתעלות מתקרבים שני בני הכהן, ומתכוונים להמשיך את הרגע (ואולי להוסיף עליו קדושה?), ומקריבים אש זרה אשר לא ציוה אותם: "ותצא אש מלפני ה'. רק מתוך קיום הצווי זוכה האדם להגיע אל השכינה ולחוות מהומה, עם הפרתו של הציווי ולקיחת החופש האישי בביצוע החלטות הבאות להוסיף קדושה במקום ש"לא ציוה" הופכת האש לאש שורפת המכלה כל שבסביבתה.
ואיה מקומו של האדם? האם כל תפקודו הוא לקיים את הציווי ? היכן הביטוי להרגשה האישית?
פרשת החודש אותה נקראת השבת פותחת בציווי המיוחד : " ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב' א).
וכדברי רש"י במקום: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש" המצוה הראשונה הניתנת לעם היא מצות הקידוש. בכוח העם להחליט מתי יחול ראש חודש ע"י התבוננות המציאות הקוסמית המשתנה מדי חודש בחודשו.
ולא רק זמן התחלת החודש נקבע ע"י כך אלא אף זמן תחילת השנה וזמן המועדים התלויים בחודש. כח הקידוש ניתן בידיו של האדם. קריאת "קדוש קדוש קדוש " – קריאת המלאכים הצופים בכבודו של ה' היא קריאתו של בית הדין בזמן ההכרזה על תחילת החודש .
וכל זאת גבולותיו של הציווי האלוקי, לאחר שהוענק כוח הקידוש לאדם ע"י הקב"ה.
האדם המאמין בעולמו פוסע לעיתים קרובות על הגבול שבין תוספת קדושה אשר לא ציוה לבין קידוש המותר. ומי יתן ונדע להבחין בין המקומות אשר מביעים את הקדושה השורה במציאות לבין המקומות בהם אנו מחדשים דבר המוסיף קדושה שאינה במקומה לתוך עולם היהדות