עברים? שמעתי עליהם. גזע של עבדים. לעיתים עוברות כאן שיירות של מצרים. מהם שמעתי על העברים. עבדי מצרים. את ארצם בונים. לפעמים הם רותמים אותם למרכבותיהם. כך סתם לשם השעשוע. "כמו בהמות" הם אומרים. גזע לא חכם במיוחד וגם קצת נרפים אם לומר את האמת. וכעת הם אומרים שאולי אפילו כעבדים הם לא ממש יעילים ואם אפשר היה להיפטר מכולם ביחד לא היה מפריע לאף אחד. גם העולם לא יקים קול צעקה. הם משתעשעים ברעיונות של פתרון סופי לבעיית העברים. "הם פשוט יותר מידי" הם אומרים. "פרים ורבים ומשריצים ילדים. כמו חיות." ככה הם אומרים בלילה כשהם יושבים כאן במדבר ליד המדורה ואם המצרים אומרים הם בטח יודעים. אומה תרבותית שכמותם. כל העולם נושא אליהם את עיניו. אז פלא שבחרתי לי באיש מצרי לחתן? אצילי ונדיב לב. את אחיותיי ואותי הציל מיד הרועים ואת עדרינו השקה. נימוסיו ללא רבב. נתגדל בבית המלוכה כך רמז לי לא אחת. שנים רבות הוא רעה את עדרי אבי וחיינו היו שלווים.
עד שיום אחד נשתנו חיי.
אבא שלי הוא איש קצר רוח וחסר סבלנות. אינני מאשימה אותו. כל האומה נושאת אליו את עיניה. זמן קשה לישראל. כל יום חוק חדש. שעבוד, פרך ועינוי שוברים את הגוף ואת הרוח. מכלים את כוחותינו. וכעת הטבעת הבנים. אבא נשבר. "למי אנחנו עמלים?" הוא אמר. הוא ניגש לשולחן והחל לכתוב לאמא גט שיחרור. אמא בכתה כשקיבלה מידו את הגט. גם אבא בכה. כשהשמועה עברה בעם, כל הגברים התחילו לגרש את נשותיהם. "למי אנו עמלים?" הם אמרו.
אבל אני ניחנתי בסבלנות וראיה למרחוק. בת חמש הייתי כשלקחה אותי אמא בפעם הראשונה איתה כדי ללמוד את מלאכת המיילדת. השיפור והפעייה. אני זוכרת את אימא מוציאה את התינוק המרוח בדם כורתת את שררו. רוחצת מולחת ומחתלת ואז הייתי אני פועה לו ומרגיעה.
"מרים," אמרה לי אמא, "מי שראה חיים נוצרים, מי שיודע כיצד מתוך הדם נולדת ברית, רק הוא יכיר את הכח הסודי שלנו, הכח של הנשים העבריות."
"מה הכח הזה?" שאלתי את אמא. והיא השיבה: "אנחנו חיות."
עם הסוד הזה הלכתי לאבא. ואמרתי לו בדיוק את מה שאמרנו לפרעה הרשע כשציוה עלינו להמית את הזכרים. אבא, אמרתי. אל תגזור כליה גם על הנקבות. יש בנו כוחות של חיים. עוד יבוא מושיען של ישראל. ואבא חייך אלי והלך אל אמא ואמר לה: "יוכבד בת לוי, התואילי להנשא לי?"
כשנולד הילד נמלא הבית באור. אבא חיבק אותו ומלמל "מושיען של ישראל." אבל אחרי שלושה חודשים אמא לקחה תיבה הניחה בה את הילד ושמה בנהר.
אבא טפח על ראשי ואמר בעצב: "מושיען של ישראל? כוחות של חיים?"
אבל אני ניחנתי באורך רוח ויכולת ראיה למרחק. אז הלכתי בכוחי זה אל הנהר. ניצבת מרחוק.
לדעה.
ביום אחד השתנו חיי. משה בא הביתה ואמר: "ציפורה, יש משהו שלא אמרתי לך."
"כן משה?"
"לא איש מצרי אנוכי. אני עברי."
צמרמורת עברה בגופי. עברי? לא יתכן איש כה אציל ונדיב לב איש חכם ומוצלח. עברי?
ואז הוא החל לספר. הוא סיפר על משפחה שגלתה מארצה. ועל אומה כפויית טובה שכל חכמתה וגאונה באו לה מיד איש אשר גונב מארץ העברים והיא נשתה את כל טובתו ותחת זאת בחרה בשנאה, בשעבוד וברצח ילדים. הוא סיפר על אלוהי העברים אשר נגלה אליו במדבר וציווה עליו ללכת ולהושיע. ואני עוד לפני שהצלחתי לקלוט את כל הדברים הללו כבר ידעתי שאני הולכת אחריו לאן שילך.
במלון. לפתע נפל עליו חולי גדול. שעות שדמדם ועמד בין החיים לבין המוות. אלוהי העברים ביקש להמיתו. ואני ביתו של כהן מדין. יש לי נסיון עם אלים. ודאי רוצה הוא קרבן. לקחתי את בני ואמרתי: "אם רוצה אתה בדם, דם אדם תקבל." וכשהרמתי ידי האוחזת בצור פתאום ראיתי אותם בעיני רוחי . תחת התפוח בשדה נשים כורעות ללדת, כחיות. וילדיהן נבלעים באדמה כזרעים ואז מבצבצים ויוצאים ממנה כצמח השדה ושמעתי את הקול האומר: "בדמייך חיי." ופתאום הבנתי איזה דם ערב ריחו לפני אלוהי העברים כריח הקטורת. לא דם של מוות. כי אם דם של חיים. וכרתתי את ערלת הילד.
משה, חתן דמים אתה לי. חתן דמים למולות. ברית כרתתי עם העם הזה. כעת אני חלק ממנו. כי נגלה לי סוד הנשים החיות. סודה של אישה עבריה.
"המילים העתיקות נותנות בי כח; בקולות העתיקים אמצא מרפא
הם עוזרים לי לחיות, הם עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי"
(בדמייך חיי / נעמי שמר)