מסעי בני ישראל מיום צאתם ממצרים, הביאו פעם בפעם להתפרצויות ולתלונות מצד קבוצות שונות בעם, שלא החמיץ כל הזדמנות לבטא את געגועיו למצרים. אולם התורה מתארת: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם" – הוא הראה את עצמו תמיד כאחד מהם, שומע טרוניות מעם ישראל ובני משפחתו ואינו משיב, כי הוא עניו, רחוק ממידת הקנאה והכבוד. היעד החשוב שנקבע על-ידו, הוא להנהיג את העם בדרך ישרה ולהכניסם לארץ הבחירה. (דעת מקרא).
הפרשיות האחרונות נחשבות כפרשיות שמהן נלמד לדורות לקח ומוסר השכל, על גנותה של המחלוקת וסופם של מחרחריה.
בפרשה זו מלמדת אותנו התורה הלכות חשובות בנושא "הריב", וחושפת בפנינו מהותה האמיתית של המחלוקת. חז"ל ראו בקורח – אחד מנכבדי העם, בנו של יצהר שהביא צוהר ואורה לעולם, סמל של התארגנות שיש להתרחק ממנה. פרשת קורח היא התנסותו של משה במרד גלוי נגד שלטונו, ערעור על ישרותם וכשרותם של משה ואהרן כמנהיגים, ואי הכרה של קורח ועדתו בעובדה שהמנהיגות הרוחנית בישראל נקבעה ע"י ה'.
טענות אלו של קורח, "מדוע תתנשאו?", היו יכולות לכאורה להתברר בבית דין, אבל קורח לא עשה כך. הוא העדיף את הזירה הציבורית, הוא העדיף להקהיל קהילות, כדי למצוא פורקן בקבוצת מתמרדים קולנית ומוסתת, והכל כביכול לשם שמים! ומדוע? כדי לבטל את מעמד בני אהרן.
מלים אלה "לשם שמים" קשה להסביר, אבל זהו הביטוי לכל שאיפה, בה הטוב הוא עיקר מעייניו של האדם, ללא כל נגיעות צדדיות, או תחרות על אינטרסים אישיים. "לשם שמים" חייבת להיות רק למען מטרה אחידה וטובה, התמסרות בלתי מסויגת למטרות נעלות ושמרית הקיים. (פרקי אבות – ליהמן).
גם אם יש מחלוקת, גם אם נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, ואף כי בוודאי שנואה המחלוקת, אבל אם כל מטרתה ושאיפתה של המחלוקת היא מאמץ פורה שמטרתו הסופית היא "לשם שמים", סופה של מחלוקת כזו להתקיים. אולם במחלוקת שהעומדים בראשה מתעטפים באיצטלה מכובדת, בטלית שכולה תכלת, והכל כביכול בשם ההלכה – הם עטפו את כוונותיהם האמיתיות בהטפה לאידיאות חברתיות שיוויוניות ולטובת העם, "כי כל העדה כולם קדושים".
מחלוקת כזו – לא רק שאין סופה להתקיים, אלא היא תסתיים בפירוד ובהרס עד אבדן, כי "הקנאה והתאווה והכבוד" והרדיפה אחר השלטון, מוציאין את האדם מן העולם ומן החברה.
(מתוך: "נר לאברהם", אברהם ראשי ז"ל)