בשעה שהתקיפו בחורי ישיבה שונים את אנשי מרכז הרב על כך שאין הולכים לבושים כ"בני תורה", שהרי אין הם לובשים חליפות ומגבעות בחיי היום יום, היה עונה הרב צבי יהודה זצ"ל: המדים שלנו כלומדי תורה רשומים בתורה. התורה קבעה כי מדיו של האדם מישראל הם הציצית, ובכך נבחן מי שמתלבש על פי התורה: בציצית שבכנפי בגדו. זו הייתה גם הסיבה שהוא תמך ועודד הליכה עם ציציות "בחוץ", כדי להבליט את העובדה שאין אנו מסתירים את הציצית שבכנפי בגדינו, אלא להפך: מניחים להם ל"הציץ" החוצה.
הציצית היא בגדי כהונה. לפני שנים רבות כתב הרב יואל בן נון הי"ו על ההקבלות שבין ציצית ובין ציץ: שניהם נכתבים באותה צורה (התורה כותבת "ציצת" ולא בשום כתיב אחר); שניהם עם פתיל תכלת; שניהם נועדו לזיכרון; ושניהם שייכים לתחומים ההלכתיים היחידים המותרים בכלאיים - ציצית ובגדי כהונה). עובדה זו מדגישה עוד יותר את חשיבות לבישת הציצית. למעשה מתבאר מתוך התורה עצמה כי הדרך בה יש לראות את הציצית היא כבגדי כהונה. יש בגדי כהונה אותם מצווים הכוהנים ללבוש במקדש; יש בגדי כהונה שכל אחד מהגברים זוכה ללבוש במדינה: הציצית. ארץ ישראל והעולם כולו הופכים אפוא למקדש גדול אחד, כל אחת מאתנו הוא כוהן במקדש הזה, ולכל אחד בגד כהונה מיוחד במינו.
על אף העובדה שאין לבישת הציצית מצווה חיובית, שהלוא אם אין לאדם בגד עם ארבע כנפות אין הוא חייב בציצית, השתרשה לאורך הדורות ההכרה כי יש להתייחס אליה כאל מצווה חיובית, ולחייב את עצמנו בלבישת ציצית. הדבר נובע הן מההזדמנות הגדולה לקיים את מצוות התורה, והן מהחשיבות שבוארה לעיל: זוהי זכות גדולה להתלבש בבגד כהונה המיוחד הזה, ולהביא לידי ביטוי את תפיסת העולם שאנו חיים לאורה. גם המציאות היא מקדש להופעת ד', ואנחנו לבושים כמי שמשמשים בקודש במציאות זו.
פרשת השבוע שלנו חותמת במצוות ציצית, ולא זו בלבד, אלא שהפרשה חותמת בזכירת יציאת מצרים, שזו הסיבה שאנו קוראים אותה גם בלילה. בפרשה זו אנו מחויבים לחדש את התביעה מאתנו ללכת עם ציצית כראוי. גם בני הנוער, המעדיפים להקל מעליהם את העול; גם בקיץ, בו קשה הן להתלבש בצניעות והן ללכת עם ציצית; גם המבוגרים שלעתים נוח להם יותר להתקשט בלבושם והציצית מפריעה - כל אלה קרואים ללכת עם ציצית, ולהביא לידי ביטוי את הכהונה המיוחדת שלנו.
מעבר להיות הציצית מצווה, ומעבר להיות המדים שלנו, הציצית מהווה גם לאור הכתוב בתורה מעין תזכורת. המודע לכך שהוא לבוש בציצית נזכר במצוות ד', ומכוח העובדה הזו הוא מחדש את המחויבות שלנו שלא לתור אחרי הלב ואחר העיניים. התורה לא ציוותה עלינו להתנזר מהעולם ולא לחיות בתוכו, אולם הוא ציוותה עלינו שלא ללכת שולל אחרי מה שהעולם הזה לעתים קורא לנו לעשות. היא חייבה אותנו להיות מודעים הן ליופי ולעוצמות הקיימות בעולם, והן לסכנות ולאפשרויות ליפול. בין שאר המנגנונים שהתורה לימדה אותנו, המאפשרים את ההתמודדות עם סכנות המציאות - מצויים גם הבגדים המיוחדים שאנו לובשים. המבקש לחיות חיי תורה ועבודה מלאים לובש אפוא ציצית, והוא מקים לעצמו עוד מנגנון המאפשר לו להתמודד כראוי עם המציאות. בקריאת פרשת הציצית השבת אנו מחדשים את כל החובות האלה, ונדרשים לקיים את מצוות ציצית ולהתגאות בה, כחלק מהזכות הגדולה לשאת את שם ד' בעולם.
המאמר מתפרסם בעלון שבתון