מה עבר בראשם של אותם אנשים, ראשי בני ישראל, בהתריסם נגד ה' ונגד שליחו? למה מיאנו בטובתה של הארץ הקדושה?
שאלות אלה מנסרות בחלל עולמנו עד היום, וטרם באו למענה ברור. האם היו אלה מגלומניה ורצון לערער את מעמדם של משה ואהרון? האם היתה זו כפירה בטובתו של הבורא יתברך? או שמא סתם חשש ופחדנות יתר.
רבים מגדולי ישראל שהתעוררו לטובת הרעיון של תקומת ישראל בארצם נתנו פירושים עדכניים לתופעת המרגלים, כל אחד לפי חלאי דורו. אחד מאותם אמיצים וגאונים הוא ר' עקיבא יוסף שלזינגר, המחבר הדגול והסופר בעל העט המושחזת, שהיה מהפכן ותלמיד חכם מופלא. בספריו המלאים וגדושים בדעת ויראת ה' מוכיח רעי"ש את בני דורו פעם אחר פעם על עמדותיהם הנפסדות, על חוסר דבקותם בארץ ובכיבושה, וגם על הנהייה שלהם אחרי תרבויות זרות ונכריות.
אחד מספריו החשובים הוא תוספות בן יחיאל, ביאורו המקיף לתנא דבי אליהו, שקרוי על שם אביו הגדול של רעי"ש, הרב יחיאל שלזינגר, דיין בבית דינו ומשמשו בקודש של גאון ישראל, ר' משה סופר, החתם סופר (כותב שורות אלה הוא דור שביעי לר"י שלזינגר, שחיבת הארץ בערה בקרבו, וקונטרס "זכרון הדברים" שחיבר נועד לשמש דרשת פרידה מקהילת פרסבורג ערב צאתו לארץ. למרבה הצער לא זכה להגיע לארץ, שכן נפל למשכב ונלב"ע בטרם מימש את שאיפתו).
בבואו לדבר על סוגיית המרגלים התייחס רעי"ש למסורת מרתקת שמובאת בנושא בתנא דבי אליהו, בשם אליהו הנביא בעצמו (מהד' איש שלום פרשה כז):
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא היתה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאי ישראל, אלא שרץ משה ואהרן ונמשכו תחת ענני כבוד [...] התחילו מרגמין אותן באבנים, שנאמר 'ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים' (במדבר יד, י)".
כלומר, אליהו הנביא מלמד שהמוות של אותם מרלגים נבע מהיוזמה להתנקש בחייהם של משה ואהרן, ולא בגלל כפירתם בטובת הארץ. על דברים אלה כותב רעי"ש:
"והם חטאו בזה כמו קורח ועדתו אשר עמדו כנגד משה רבינו ע"ה ואמרו 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳ גו׳ ', בטחו בעצמן שילמדו תורה מפי הגבורה (גם בלא משה רבינו ע״ה) וגרמו עד כאשר אמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה גו׳ ' בטעם וסברא הנ״ל, מוטב לישב במצרים ברווחה על סיר הבשר חנם בלא מצות תלויות בארץ ובמקום שלא נחשב העוון כ״כ, אמנם אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה׳, אם גם כל סברות וחכמות שלהם כנגד א״י הכל כעצת מרגלים הם בטל ומבוטל כי אנו אין לנו כי אם לעשות רצון בוראינו כמצותיו לבד, אחרי כי בחר ה׳ בציון".
לפי רעי"ש יסוד מחלוקת קרח דומה מאוד לזו של המרגלים. המשותף לשניהם הוא המחשבה כאילו ניתן להערים על ה', ולהיות יותר צדיקים מאיך שהקב"ה חושב שניתן לקיים את מצוותיו. בשל כך בשני המקרים היוזמה מכוונת נגד משה רבינו, כמוסר התורה. הבעיה, לפי אליהו הנביא, איננה במאיסה בארץ חמדה. זהו, כמובן, חטא חמור, אך לא כזה שהקב"ה הורג בעקבותיו. הבעיה היא שהמאיסה בארץ חמדה היא רק סימפטום לבעיה שורשית ועמוקה יותר - רצון ללמד את הקב"ה איך למסור תורה, נסיון לעקוף את תורת משה.
קרח ועדתו חשבו שהם לא זקוקים למשה רבינו וליוזמותיו המדיניות, וכל אדם מישראל יכול להיוותר בגלות וללמוד תורה בקדושה מפי הגבורה. זאת לעומת הכניסה לארץ שמתישה את האדם ומונעת ממנו לימוד מסודר, שכן הוא צריך לדאוג לפרנסתו. את חטא המרגלים רואה רעי"ש כחששם של מנהיגי האומה מפני איסורי המצוות התלויות בארץ, שלא כלא חד בקי ומדקדק בהם. הם העדיפו, על כן, להשאר בחו"ל, ללא קיום מצוות הארץ, ולהתגונן מפני אימת החטא.
מיותר לציין, קובע רעי"ש שמדובר ביוזמה מטורפת, ש"מערימה" על הקב"ה ומגלה לו איך ראוי למסור תורה לישראל, על מה ראוי להקפיד ועל מה לא. למעשה, עקרון זה, אותו מכניס רעי"ש בפיהם של המרגלים, מובא שנים ארוכות קודם לכן אצל אחד מבעלי התוספות, בדברים שהרעישו את עולם התורה. הברייתא בכתובות קי, ב קובעת:
"תנו רבנן: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה".
על כך מובא בתוספות (ד"ה 'הוא אומר לעלות'):
"אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים, דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם".
לגבי החשש מסכנת הדרכים הגיבו פוסקים רבים בסובלנות מסויימת, וחלקם אף התחשבו בו בבואם לפסוק הלכה למעשה (ראו בית יוסף אבן העזר סימן עה, בשם הרשב"ש), אולם מה פשר אמירתו של רבינו חיים, לפיה אי הידיעה ביחס למצוות מסויימות פוטר את האדם מקיום מצוות אחרות (ראה בריטב"א ובשיטה המקובצת ש"התעלמו באלגנטיות" מדברי רבינו חיים, והביאו רק את הסברה הראשונה)?
אכן, רבים וטובים מגדולי הפסיקה ביטלו דברים אלה מן ההלכה: כך בשו"ת מהר"י בן לב (חלק ג סימן מא): "נראה ששאר הפוסקים חלוקים עליו שכתבו הדינים הנזכרים בסתם".
הגדיל לעשות פוסק דורנו, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג (דברי יציב חשן משפט, פד), שהסביר שתוספות הביאו שני נימוקים (הראשון מפני הסכנה והשני מפני המצוות התלויות בארץ), בשביל ללמדנו שרק במקום שבו שני תנאים אלה מתקיימים ניתן לשקול פטור מהמצווה הגדולה של יישוב הארץ. אך במקרה שאין סכנה ודאי שאי אפשר להתחשב בסברתו של רבינו חיים הכהן, ומסיים וקובע:
"ומיושב דעת הפוסקים שפסקו דבזמן הזה מצוה לעלות [עיין שו"ת מבי"ט חלק א סימן רמה, וחלק ג סימן קלא, ובכנסת הגדולה אבן העזר סימן עה, בהגהת בית יוסף אות כה, ועוד עיין שדי חמד אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל כלל ט'], שסברו שבזמנם כבר לא היתה סכנה לעלות ובכהאי גוונא גם התוס' מודו".
המאמר מתפרסם בעלון שבתון