בעת האחרונה נחשפנו פעם נוספת לאותו דחף לאו בר כיבוש של מנהיגים ישראל לפטפט עצמם לדעת. סודות מדינה, ודברים שהצנעה יפה להם, נאמרים בראש חוצות, ואין מכלים. עיון בפרשת השבוע עשוי ללמדנו מה רב נזקם של דיבורים מיותרים ומזיקים אלה.
פרשת המרגלים היא מן המאורעות הטראומטיים בתולדות ישראל. בשל חטאם, נגזר על בני הדור כולו, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפונה, להפוך מדור הגאולה לדור המדבר, שבניו לא נכנסו לארץ ישראל ומתו במדבר. הבכי הפך והיה בכייה לדורות.
בראש הפרשה, בוחרת התורה להדגיש, במספר רב של פסוקים, כי ה"מרגלים" לא היו סתם אזרחים אקראיים מן השורה, אלא "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה". המקרא אינו מפרט מהם הכישורים שנדרשו מאותם מרגלים, אך בוחר להדגיש, פעם אחר פעם, שהיו "אנשים", ראשי עם, ו"נשיאי" השבטים: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם" (יג, ב). גם בהמשך מושם הדגש הדגש על כך, ש"כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (יג, ג). וכך, גם בתיאור שבספר דברים (א, כב): "נשלחה אנשים... ואקח מכם שנים עשר אנשים".
וכבר הורנו רש"י, בעקבות חז"ל: "'כלם אנשים' - כל אנשים שבמקרא - לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". וכיוצא בו פירש רבי אברהם אבן עזרא: "וטעם 'אנשים' שהם ידועים גיבורים, וכן 'כולם אנשים' (להלן, פסוק ג), 'וחזקת והיית לאיש' (מלכים א ב, ב). ובדומה לו פירש רבי עובדיה ספורנו: " 'כולם אנשים' - אנשי חיל".
המשכה של פרשה, מגלה לנו שדווקא אותם ראשי עם ומנהיגיו, כשלו בחטא חמור, וסרחונם הגיע עד רחוק. משנתברר כי חטאו, נגזר עליהם עונש חמור במיוחד: "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (יד, לז)".
במדרש, הפליגו חז"ל בתיאור המגפה, ולא חסכו בלשונם: "אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם [=נתמשך ונתארך מפיהם], ונפל על טיבורם [=הטבור], והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם". לאור זאת, רק גוברת השאלה שבה התחבטו פרשני המקרא: מה היה חטאם הגדול של המרגלים, והרי לכך נשלחו, למסור דיווח על שראו עיניהם! "וכי על מנת שיעדו לו שקר שלח אותם" (הרמב"ן בפירושו על אתר)? והרי הם ביקשו בדבריהם להציל את עם ישראל מכליה, ומה טעם נזקף להם הדבר לחטא ועוון בל יכופר?
חלק מהפרשנים תולים את עיקר החטא בניסיונם של המרגלים, כמעשה כמה פרשנים בתקשורת בת ימינו, להוסיף דברי "פרשנות" סובייקטיבית משלהם במסווה של "דיווח" אובייקטיבי: "אפס כי עז העם".
פרשנים אחרים רואים את עיקר החטא לא בדיווח אלא בתוצאות שהסיקו הימנו. במקום שיאמינו בה' ויציבו בפני העם את האתגר, את חזון העלייה לא"י למרות כל הקשיים, אחזה במרגלים רוח חולשה ומורך לב, ונטעו בלב העם פחד וייאוש: "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א, כח).
הסבר אחר, בא בדברי רבי יצחק עראמה, בעל ה"עקדת יצחק", ורואה את עיקר החטא בחריגת המרגלים מסמכותם: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד". חריגה מסמכות, אז כהיום, מהווה מעילה באימון שניתן ביד בעל השררה, ובציבור ששלח אותו.
הסבר נוסף, שמובא בזוהר, רואה את הכשל בכך ששיקולים זרים הם שהנחו את המרגלים במעשיהם: "אמרו: אם יעלו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מכהונתנו ומשה ימנה אחרים תחתנו". ויפים לעניין זה דבריו של הרב י"י וינברג, בעל ה"שרידי אש", בעצמו מגדולי המנהיגים הרוחניים בדור שעבר: "יש מידה ומידה. מידה לעם ומידה למנהיג. מה שאפשר לסלוח לאדם פשוט, לו, למנהיג, לפשע ייחשב. מי שסר כחוט השערה מדרכו הסלולה בשביל תועלתו הפרטית הוא איש חלש, ואין עטרת מנהיג הולמתו". (לפרקים, ירושלים תשס"ג), עמ' תקח).
יהא אשר יהא, יש בפרשה זו כדי ללמדנו שאף "ראשי העם" ומנהיגיו, אינם מחוסנים מפני החטא. להפך: האחריות הגדולה שמונחת על שכמם, יש בה כדי להעצים את חובתם למלא תפקידם ביושר, במסירות ובנאמנות.
גם אם מדובר ב"אנשים", ב"ראשי בני ישראל", שמסירותם ותרומתם לבניין העם מרובות ביותר, אין הם חסינים מפני הכישלון והחטא, שעלולים להמיט אסון על העם ולפגוע באינטרסים החיוניים ביותר שלו.
מלים מיותרות, רוב פטפטת וקשקשת, גם אם יצאו מפיהם מתוך כוונות טובות, לשם הצלה, עלולים להמיט על הציבור שאותן הם באים להציל אסון גדול.
"סייג לחוכמה - שתיקה", "והמשכיל בעת ההיא - ידום", ו"כל המרבה דברים - מביא חטא", הם רק כמה, מעט מזעיר, מן ההוראות שנוצקו כמטבעות יסוד בעולמם של חכמינו ז"ל. הם, שהיו חכמים, לא רק לשעה, אלא לדורות, הכירו בסכנות שטמונות ברוב דברים שלא לצורך, וקראו להימנע מהם. ולוואי שמעשה אבות יהא סימן לבנים. וגם לבני בניהם.
המאמר מתפרסם בעלון שבתון