(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (פרק יא)
בפירושו לפסוק הראשון בפרשתנו כתב רש"י שהברכה והקללה הנזכרות הן "האמורות בהר גריזים ובהר עיבל". בעקבות דברי רש"י אלו מקשה ה"שם משמואל" (שנת תרע"ז) שלכאורה שלושת הפסוקים הפותחים את פרשתנו מיותרים, שהרי מיד לאחריהם בפסוק כט כתוב: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל", ובפרשת כי תבוא מתואר כל סדר הברכה הברכה והקללה על הר גריזים ועל הר עיבל, ואם כן "מה הוסיף לומר בפרשה ד'ראה אנכי'"?
אמנם ה"שם משמואל" מוצא חידוש גדול ומשמעותי מאד בתחילת פרשתנו באשר לברכה ולקללה; כך הוא כותב:
"הנה כתיב "את הברכה אשר תשמעו וגו'", ולא פרט בכאן עשייה בפועל, וידוע דשמיעה היא קבלת דברים, ובתרגום די תקבלון, ואם כן הרי אין בתנאי הברכה העשייה בפועל אלא הקבלה בלב, אבל בקללה הוסיף לומר "וסרתם וגו' ללכת וגו'" שהיא עשייה בפועל, ועל כן כאשר קבלו ישראל על עצמם בהר גריזים ובהר עיבל לשמור את מצוות ה' הרי נתקיים התנאי, ואפילו אם חס ושלום לא היה בא לכלל מעשה נמי כבר זכו בברכה".
יש הבדל גדול בהצגת הדברים בין הברכה לבין הקללה. הקללה היא בעקבות עשייה בפועל – "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". אולם בהצגת הברכה לא נזכרה עשייה בפועל של מצוות ה' אלא רק שמיעתן – "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". מכאן מסיק ה"שם משמואל" שכדי לזכות בברכה די בקבלה בלב. לאור זאת ממשיך ה"שם משמואל":
"ומעתה מובנה התועלת העצומה שבפרשה הזאת, שזכו תיכף בברכה על כל פנים ונעשו ישראל דבוקים בה' יתעלה, ומעתה ה' אתנו ובלב מלא בטחון הם באים לרשת את הארץ, ואין לך חיזוק ידים רפות יותר מזה".
זוהי "התועלת העצומה" שבתחילת פרשתנו, שבעקבות השמיעה – הקבלה בלב – זוכים לברכה. עובדה זו מוסיפה ביטחון לישראל ומהווה חיזוק גדול לקראת ירושת הארץ.
ה"שם משמואל" כתב "שזכו תיכף בברכה על כל פנים ונעשו ישראל דבוקים בה' יתעלה". פשר הדברים יובן על פי מה שכתב ה"שם משמואל" בקטע קודם בשם אביו: "כל שפע וברכה מביא חיבור ה' יתברך בנבראים כחיבור שבין הנותן והמקבל באמצעות המתנה". נמצא שהברכה שישראל זוכים לה בעקבות קבלתם בלב גורמת לדבקות בה'.
מ"התועלת העצומה" שבתחילת פרשתנו לומד ה"שם משמואל" תועלת לדורות:
"ונראה שפרשה זו, אף שעל הר גריזים והר עיבל קאי, היא נוקבת ויורדת לדורות, שכל איש אשר נדבה רוחו לקבל על עצמו לשמור התורה והמצוה הוא זוכה תיכף בברכה, וזו מסייעתו להוציא קבלתו אל הפועל".
מהפסוקים שמתייחסים למעמד הר גריזים והר עיבל שנעשה בעבר לומד ה"שם משמואל" לדורות על כוחה של החלטה, של קבלה בלב. "כל איש אשר נדבה רוחו לקבל על עצמו לשמור התורה והמצוה הוא זוכה תיכף בברכה". אכן גם תועלת מעשית יש בברכה שאדם זוכה לה כיון שהברכה "מסייעתו להוציא קבלתו אל הפועל". נמצא שבזכות הקבלה שבלב זוכה אדם לברכה שמסייעת לו להגשים את הקבלה שבלב ולהוציאה מהכוח אל העשייה בפועל.
בשולי הדברים נוסיף, שפירושיו של ה"שם משמואל" מתוארכים לפי שנת אמירתם. דברים אלו של ה"שם משמואל" נאמרו בשנת תרע"ז. באותה שנה חל ראש חודש אלול בשבת, ממש כמו בשנה זו. נראה ברור שברקע הדברים האמורים עומד גם התאריך שבו נאמרו, שהרי ראש חודש אלול הוא תחילת זמן של החלטות ושל קבלות בלב.