פרשת קרח: למה מותר לאכול דבש

בפרשת השבוע (טז, יב - יד) פונה חלק מעם ישראל ובראשם דתן ואבירם, בתלונות כלפי משה על כך שהוא העלה אותם מארץ מצרים, ארץ זבת חלב ודבש, ולקח אותם למדבר מתוך הבטחות שווא שהוא יביא אותם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש:

''יב. וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה. יג. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר. יד. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותיתן לנו נחלת שדה וכרם העייני האנשים ההם תנקר, לא נעלה.''  

לכאורה, הבטחת משה להביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש תמוהה, שהרי בכלל אסור לאכול דבש! כפי שראינו בעבר (עיין בדף לפרשת צו בעניין אכילת דם אדם), הגמרא במסכת בכורות (ז ע''א) כותבת, שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מהטהור - טהור. דהיינו, במידה ובהמה אסורה באכילה, אז גם חלבה ודמה היוצאים ממנה אסורים באכילה, ובמידה והיא טהורה - אז הם מותרים.

דבורה כידוע, אסורה באכילה, ולכאורה בהתאם לכך גם הדבש היוצא ממנה אמור להיות אסור באכילה! אם כן מדוע בכל זאת נוהגים לאכול דבש? בכך נעסוק הפעם, וכן בשאלה האם מותר לאכול שעווה (דונג).

טעם ההיתר
מדוע מותר לאכול דבש? הגמרא (שם ע''ב) מביאה מחלוקת בין תנא קמא לר' יעקב בשאלה זו. תנא קמא סובר, שלמרות שהדבש נוצר באמצעות צוף שהדבורה מכניסה לגופה, הוא לא מתערבב עם חומרי הדבורה, אלא נכנס לקיבה מיוחדת ויוצא ממנה נקי מחומרים טמאים הנמצאים בדבורה, ולכן הוא מותר באכילה, וכך מופיע גם בתוספתא (דבר זה נכון מבחינה מדעית).

ר' יעקב, מסכים אמנם שהדבש נכנס לדבורה ולא מתערבב עם גופה, אבל מבחינתו עצם זה שהדבש נכנס ויוצא מהדבורה, כבר אמור לפסול אותו באכילה. לכן לשיטתו הדבש מותר באכילה, רק בגלל גזירת הכתוב מיוחדת. ובלשון הגמרא:

''מפני מה אמרו דבש דבורים מותר - מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. ר' יעקב אומר, דבש רחמנא שריא (= התורה התירה) דתניא: שרץ עוף טמא אין אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה - זה דבש דבורים.''

כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, נפקא מינה בין השיטות תהיה באכילת דבש שמייצרות צרעות. אם טעם ההיתר הוא שהדבש לא מתערבב עם החומרים שבגוף הדבורה, אז גם בצרעות שהדבש היוצא לא מתערבב בגופן, יהיה מותר באכילה. לעומת זאת, אם מדובר בגזירת הכתוב מיוחדת בדבורים, אז רק דבש דבורים יהיה מותר באכילה, אבל לא דבש צרעות[1].

נפקא מינה נוספת אפשרית תהיה, האם יהיה מותר לאכול את שאר החומרים היוצאים מהדבורה ממש (כמו שעווה ומזון מלכות). תנא קמא, שהתיר את הדבש בגלל שהוא לא מתערבב עם חומרי הדבורה, במקרה הזה יאסור, מכיוון ששאר החומרים יוצאים ממש מגוף הדבורה. לעומת זאת ר' יעקב ייתכן ויתיר, מכיוון שלשיטתו יש גזירת הכתוב שכל היוצא מהדבורה שהוא כעין דבש מותר.   

להלכה
למעשה נחלקו הפוסקים:
א. הרא''ש (א, ז) הביא את דברי רבינו תם, שפסק בספר הישר כתנא קמא, שמכיוון שדבש לא מתערבב עם חומרי הדבורה, הוא מותר באכילה, וממילא גם דבש צרעות מותר באכילה. הסיבה שפסק כך היא, שהמשנה במסכת מכשירין (ו, ד) כותבת, שדבש צרעה טהור ומותר באכילה וכדעת תנא קמא, כך שככל הנראה הלכה כמותו, וכך פסק הרמב''ם (מאכלות אסורות ג, ג):

''דבש דבורים ודבש צרעות מותר באכילה, מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן, ומקיאין אותו בכוורת, כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.''

יש להוסיף ראיה לשיטתם מדברי הירושלמי (פאה ז, ג). הירושלמי מספר, שרבי חנניה מכר לאנשים דבש צרעות לאכילה. אם אותם האנשים שהוא מכר להם היו יהודים (וכפי שמשמע מהסיפור), אז בוודאי מוכח שדבש צרעות מותר. אבל גם אם הקונים היו גויים, עדיין ישנה הוכחה שדבש צרעות מותר, כיוון שאסור לסחור בדברים טמאים.

ב. הרא''ש (שם) והרמב''ן (הל' בכורות) חלקו על רבינו תם והרמב''ם ופסקו, שדבש צרעות אסור באכילה וכדעת ר' יעקב, ושרק גזירת הכתוב מיוחדת מתירה דבש דבורים. בטעם הדבר נימק הרא''ש, שכאשר שתי דעות חולקות מובאות בגמרא, פוסקים להלכה כדעה השנייה, ומכיוון שדעת ר' יעקב מובאת שניה, כך יש לפסוק[2].

כמו כן הוא מוסיף, שמכיוון שמדובר בספק דאורייתא (שהרי אם אסור לאכול דבש צרעות, אז מדובר ממש באיסור דאורייתא) לכן יש להחמיר מספק ולא לאכול (ועיין תוספות ע''ז ז ע''א ד''ה בשל).

דעת השולחן ערוך
השולחן ערוך (יו''ד פא, ט) הביא את שתי הדעות, את דעת הרמב''ם ראשונה 'כסתם', ואת דעת הרא''ש 'כיש אומרים', דהיינו: ''דבש צרעות מותר (= סתם כמו הרמב''ם). ויש מי שאוסר (= ויש אומרים כמו הרא''ש)''. דבר זה מוביל למחלוקת גדולה בין הפוסקים, כיצד הכרעת השולחן ערוך, כאשר הוא מביא דעה ראשונה כסתם ודעה שנייה כיש אומרים:

א. בהגהות כנסת הגדולה (או''ח שיח הגהות הטור) כתב, שבמקרה כזה השולחן ערוך פוסק כדעת הסתם, ובמקרה שלנו כדעת הרמב''ם. כך כתבו גם הרמ''ע (סי' צז) והש''ך (חו''מ סו, א) וכך כתב היד מלאכי (כללי שו''ע ורמ''א, יז) שכך דעת רוב הפוסקים.

אם כן, מדוע לשיטתם השולחן ערוך הביא את דעת היש אומרים אם הוא פסק כסתם? נאמרו שני כיוונים בעניין:
כיוון אחד, מופיע בדברי האור לציון (מבוא לחלק ב'), שולחן ערוך הרב (יו''ד קפו, ז) ועוד. הם טענו, שאמנם בעיקרון השולחן ערוך פסק כדעה הראשונה ('הסתם'), אבל הוא מביא גם את הדעה השניה, כי ראוי במידת האפשר להחמיר כמותה. לכן במקרה שלנו, בעיקרון מותר לאכול דבש צרעות וכדעת הרמב''ם, אלא שכדאי לחשוש לדעת הרא''ש ולא לאכול.

כיוון שני, מופיע בדברי הרמ''ע מפאנו (יו''ד צז), הפרי חדש (יו''ד קיח), הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ו, ה) ועוד. הם טענו, שאין שום עניין להחמיר כדעת השניה שמביא השולחן ערוך. הסיבה שהשולחן ערוך מביא את הדעה השנייה היא, כדי 'לתת כבוד' לדעת החולקים כי יש מקומות שנוהגים כך. לכן במקרה שלנו, יהיה אפשר לאכול את דבש הצרעות בלי בעיה. ובלשון הרב עובדיה:

''מצינו בכמה מקומות שמרן השולחן ערוך הביא בסתם דעת המתירים, ואחר כך כתב ויש אוסרים, ובמקום אחר סתם כדעת המתירים, ולא הזכיר כלל שיש אוסרים, ומשום שהעיקר כדעת המתירים. ומה שהזכיר אחר כך סברת היש אוסרין, אינו אלא לחלוק כבוד לבעליה במקום שפשט המנהג להחמיר.'' 

ב. לעומת הסוברים, שכאשר השולחן ערוך הביא שתי דעות הוא הכריע כאחת מהן, יש שחלקו על דעה זו (עיין למשל כללי המצוות לרב אשר וייס). הם טענו, שכאשר השולחן ערוך מביא שתי דעות כוונתו, שאיו הכרעה מוחלטת כאחד מהפוסקים, והוא השאיר את שיקול הדעת לפוסק שיבוא אחריו להחליט כמי ראוי לפסוק באותו המקרה.

גם הציץ אליעזר (יא, נט) צירף שיקול זה, בשאלה שעוסקת ממש בענייננו. בחלק מהוויטמינים, מערבים נוזל שיוצא מגוף הדבורה שנקרא 'מזון מלכות'. מזון המלכות הוא לא דבש שהדבורים מכינות מצוף והוא מותר באכילה כפי שראינו לעיל, אלא נוזל שהדבורה מפיקה מגופה, ואיתו מאכילים את הזחל שמיועד להיות מלכה (שאר הדבורים שהופכות להיות פועלות רגילות, אוכלות צוף ודבש[3]).

השאלה האם מותר לאכול את אותם ויטמינים שמעורב בהם נוזל המלכות, תלויה במחלוקת הראשונים שראינו לעיל. אם נפסק להלכה כדעת תנא קמא (וכפי שפסק הרמב''ם ולכן התיר לאכול דבש צרעות), אז רק דבש שלא מתערבב עם חומרי הדבורה מותר באכילה, אבל נוזל מלכות - אסור. לדעת ר' יעקב לעומת זאת, מכיוון שיש גזירת הכתוב שכל היוצא מהדבורה שהוא כעין דבש מותר, אז גם נוזל מלכות שהוא כעין דבש יהיה מותר לאכילה (וכך פסק הרא''ש, ולכן הוא אסר לאכול דבש צרעות).

לפי הרב עובדיה שראינו לעיל, אותו נוזל מלכות יהיה אסור באכילה, כיוון שהוא סבר שהשולחן ערוך פסק כדעת תנא קמא והרמב''ם (אם כי כפי שנראה בהמשך, יש סיבה אחרת להתיר אותו באכילה). הציץ אליעזר לעומת זאת (שם) טען, שהשולחן ערוך לא בהכרח הכריע כאחת מהדעות באופן מוחלט, ואפשר שהוא פוסק כדעת ר' יעקב והרא''ש, והפסיקה נתונה לשיקול דעתו של הפוסק.

לכן מכיוון שיש ספק בפסיקת השולחן ערוך, וגם אותו נוזל מלכות נמצא באחוזים נמוכים מאוד באותם הוויטמינים, יהיה מותר לאכול אותם, ובלשונו:

''זאת תורת העולה להלכה מכל האמור והמתבאר, דמותר לפי עניות דעתי לקחת תרופה זאת של מזון - מלכות [המעורבת בדבש העולה עליו בכמותו בפי שלשים ושבע, וכן בתערובת ויטמינים וחלבונים ועוד] לשם ריפוי אפילו לחולה שאין בו סכנה, וגם לרבות לשם חיזוק עמודי - הגוף ועשתוניו שהתרופפו, ולשם החזרת רעננותו ועדנתו, וחידוש כוחות נעוריו''.

אכילת שעווה
דיון נוסף שדנו בו הפוסקים הוא, האם מותר לאכול דונג (שעווה). בשעווה משתמשים למשל בתפוחים: בטבע, יש לתפוח ציפוי דק שמונע ממנו להירקב במהירות, אבל בעקבות הטלטולים הרבים והשטיפה שהתפוח עובר עד למדף במכולת, ההגנה הטבעית שלו מתקלפת ונופלת, וצריך לצפות אותו בחומר אחר דמוי החומר המקורי כדי לשמור על טריותו - החומר הוא שעווה[4].

למעשה האחרונים התירו את השעווה באכילה (בעקבות כך שמופיע בראשונים בפירוש להיתר, למרות שהוא יוצא מהדבורה), והביאו לכך מספר נימוקים:

א. קודם כל, אפשר להתיר את השעווה באכילה, על פי דברי הציץ אליעזר שראינו לעיל. מכיוון שהשעווה יוצאת מהדבורה בצורה דומה לדרך שיוצא 'מזון המלכות', מי שיתיר באכילה את מזון המלכות בגלל שכך גזירת הכתוב, יתיר באכילה גם את השעווה כי כך גזירת הכתוב, ואכן כך פסק הרב וואזנר (מבית לוי, תשרי תשנ''ח).

ב. אפשרות נוספת, שמתירה את השעווה באכילה גם לפוסקים כדעת הרב עובדיה, היא דעתו של הגרש''ז אויערבך (בדיקת המזון כהלכה). הגרש''ז כתב, שיש איסור לאכול רק אוכל. השעווה היא לא אוכל, וגם אם מורחים אותה על התפוח ובעקבות כך היא נאכלת, זה לא בגלל שהיא טעימה או אכילה, אלא כדי לשמור על טריותו, ואין בכך איסור (ולכן לדעת הרב עובדיה יהיה מותר גם נוזל מלכות, כי לא מדובר באוכל), וכך כתב המשנה הלכות (יג, קיד):

איברא, דבאמת שעוה אינו דבר מאכל כלל, שהרי אינו ראוי הוא לאכילה, ועדיף הוא מעצמות וגידין שאמרו (חולין צ"ב עב): עולא אמר עץ הוא (= אין בו טעם) והתורה חייבה עליו, אף על פי שעץ הוא התורה חייבה עליו אבל בלאו הכי (= בלי שהתורה תחייב עליו) לא היה בו איסור כיוון שאין בו טעם.. אשר לכן לפי עניות דעתי פשוט, דשעווה לא הוה בכלל איסור לכולי עלמא.''

שבת שלום!