קשה לזהות את ההיגיון שבטענותיו של קורח בפרשתנו. הלומד המאמין רואה איך משה הצדיק נופל קורבן לתעלול תועמלני אינטרסנטי ומרושע, שאין מאחריו כלום. פי האדמה שנפער הוא הוכחה ברורה לצדקתו של משה. הוכחה המחזקת את העמדה המשוכנעת בכך ממילא, והמצפה לנפילתו של קורח. אולם, כאשר לאחר מות קורח בא כל העם ומלין על משה ואהרון על שהרגו את קורח, נפתח צוהר להבין שאין מדובר באדם אחד מרדן וטיפש ואפילו לא בקהילה סוררת. כל אלה מעוררים את החשד שלטענותיו של קורח יש בסיס. טענותיו אינן מוזרות וחריגות, יש להם הד בלב העם. האדמה אינה פוערת את פיה נוכח ההמולה שנוצרת בעם, תחת זאת פורצת מגיפה. חשוב מכך, הקב"ה מבקש ממשה להעמיד את המחלוקת במבחן המטות במשכן. בסוף התהליך מעלה מטהו של שבט לוי פרח, ציץ ושקדים וזוהי תגובה ניצחת לתלונות העם.
בשתי התגובות האלה- פציית פי האדמה ופריחת המטה יש לראות מענה לשאלות של קורח ועדתו ושל העם כולו לאחר מות קורח. דרך התגובות ניתן לזהות את ההשקפה של קורח שקנתה שביתה בלב העם.
בפעם הראשונה תגובת משה היא: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני". על מנת להוכיח את צדקת דרכו (ואת בחירתו לתפקיד מנהיג ואת משפחתו לכהונה) קורח ועדתו צריכים למות מוות לא טבעי. ואז אכן מתרחש המבוקש: "ותפתח האדמה את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" וכו'.
נראה שמשה הבין שקורח מתלונן על הנהגת משה מנקודת מבט של 'בקשת הטבע'. במצב הטבעי אין מנהיגים ואין הנהגה. חושב קורח. המצב הטבעי הוא המצב אליו אנו שואפים. כמובן שהשאיפה אל המצב הטבעי יש בה יסודות של אמת צרופה: חזון הצמחונות והשלום מבוסס על רעיון של שלימות והשלמה בין כל חלקי הבריאה. כמובן שבמצב כזה אין מקום לשליטה של אדם באדם ואין מקום לשליטה של האדם בבעלי החיים ושמא גם אין מקום בלב להכנעה בפני המנהיגים, ואולי גם בפני הא-ל.
תגובתו של משה, המבקש לקורח ועדתו מוות שאיננו טבעי, אומרת הכל. משה מבקש להוכיח שהטבע אינו כה שקט ושליו. שהטבע עצמו מתנהל לעיתים שלא לפי המבוקש והמצופה. ושאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ממש כבליעת האדמה. משה מבקש להצביע על כך שאי אפשר לסמוך על הטבע. כפי שטען הוֹבּס וכפי שטען גולדינג בספרו בעל זבוב: לא בטוח שהמוסדות משחיתים וטבע האדם הוא טוב. יתכן מאוד שההפך הוא הנכון - הטבע הוא פראי וחסר מוסר, ודווקא המוסדות המסודרים מסייעים ליצור חברה מוסרית ומתוקנת יותר.
אבל מופע הבליעה שיזם משה - נכשל. עם ישראל קם ומלין "אתם המיתם את עם ה'". הוא לא רואה כאן ביסוס לאמת כלשהיא, אלא שימוש ציני בטענות של קורח ותו לא. האימון בטבע ובאפשרות להשלמה איתו לא פסו מן העולם עם הליכתו של קורח. וכחלק מאותה אמונה מעידים העם במשה שהוא הרג את קורח. לא נס ולא ראיה משמים, קורח נהרג בדרך הטבע בידי הממסד השליט.
בשלב הזה ולאחר המגיפה, הקב"ה מצווה על הנחת המטות. וכאן, בעזרת פריחת ולבלוב מטהו של שבט לוי מושם הקץ על טענות קורח.
במה הועיל המטה לסתימת הפיות? יש שני כיוונים פרשניים אפשריים. האחד הוא על סמך המובא במסכת אבות שבין עשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות נברא גם המטה (אבות ה, ו). המטה היבש וצמיחתו הפלאית אינם מצביעים על תעתועיו של הטבע, אלא על כך שיש דברים שהם מעבר לטבע ולא ניתן להסביר אותם באמצעות הסברים מדעיים מקובלים. לפי זה כל עניין ההנהגה של שבט לוי אינו גזירת הטבע, משום שלא ניתן לסמוך על הטבע. הצורך בהנהגה נגזר מכך שיש עניינים שהם מעבר לו. מעבר לאותנטיות, ליצרים ולגשמיות, הדברים האלה הם המוסר הנעלה, הם הבחירה והסגולה שאין רואים אותה בחוש והיא הנתונה בשבט לוי. לפי זה, שתי התמודדויות שונות עם טענתו של קורח גלומות אחת בפי האדמה ואחת במטה. האחת מצביעה על בעיות בתוכנו של הטבע והשנייה על כך שיש דברים שהם מעל לטבע.
כיוון פרשני שונה לסיפור המטה מוצע בדברי הרש"ר הירש:
מטה אהרן פרח כאן כמקל שקד, ויש בכך כדי לבטא את המחשבות הנידונות כאן.
כלום אין כל ענפי עצי הפרי דומים זה לזה?
בכולם יש נבטים של עלה, פרח ופרי, אדמה אחת נושאת את כולם,
מי הגשמים המשקים אותם באים לכולם ממקום אחד,
רוח אחת מנשבת בכולם, וכולם ניאותים לאור החמה.
בדרך הטבע כל מטה אמור להניב פירות בהינתן תנאים מסוימים. פריחתו של המטה אינה בגדר נס או מקרה שמעבר לטבע. מקרה אחד יקרה לכל המטות בבוא העת.
ואף על פי כן אחד הוא השקד בין כל חבריו בשדה.
ובמה ייחודו? בשקידה שעל שמה הוא נקרא;
בהתמסרות עירנית וזריזה הוא עושה את המוטל עליו
ובכך הוא מקדים את כל אחיו האילנות.
בעוד הם נמלכים בדעתם, כבר השלים הוא את מפעלו;
והוא מקדים מיד את התכלית, שהיא הפרח העושה את הפרי,
שהרי כל עצמו לא בא אלא לעשות פרי.
ייחודו של השקד הוא בהימנעות מהססנות, בידיעה הברורה ובהבנה העמוקה של התכלית המעשית. מטהו של שבט לוי מעיד על בני לוי שנחנו בשאר רוח בהתכווננות מדויקת בפריחה מוקדמת ובהתפתחות רוחנית. לדברי הרש"ר, תכונת המנהיגות אינה סגולה אלוקית שמעל לטבע אלא היא סגולה הטמונה באנושיות כולה. יש מי שיודע לממש את התכונה הזו. מי שתודעת השליחות מלווה אותו משחר היוולדו. גם תגובת ה' לפי זה היא באמצעות הטבע ולא בהצבעה על קיומו של עולם שמעבר לנראה ולנצפה. אבל, ה' אינו משתמש באסונות טבע אלא בפלאותיו כדי להוכיח שהטבע אינו שיוויוני, אינו זהה. יש הריון ממושך ויש הריון קצרצר, יש פרחים הקודמים לעלים ויש עלים הקודמים לפרחים, יש מתוק ויש מר, יש גבוה ונמוך וכיו"ב. דווקא מי שמעיין בטבע יזהה בקלות שאין בטבע שיוויון. וכדי להביא את הטבע לידי מיצוי מומלץ שלא לשטח אותו אלא להבליט את הנצרך להבלטה, להשתמש בשונות ולא להסתיר אותה.