על דברי הכתוב בפרשה "צו את אהרן ואת בניו לאמור", כתב רש"י משם חז"ל "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שש בו חסרון כיס". והמפרשים (ראה רמב"ן ואו"ח הקדוש) דנים האם רבי שמעון בא לחלוק או להוסיף על הדברים הראשונים.
אלא שיש לברר ולשאול על הכלל העקרוני הזה כמה שאלות. אילו היה מדובר בבני-אדם רגילים, או שהיה מדובר בכוהנים רגילים, היה לכאורה מקום לומר שצריך לזרזם, ובייחוד בעניין של חסרון כיס. אך הלא מדובר באהרן הכהן, והקב"ה צריך להגיד למשה צו את אהרן וזרז אותו שלא יחשוש לחסרון כיס אלא יעשה את קרבן העולה כמשפטה? זאת ועוד, חסרון כיס זה מכספו של אהרן הוא? הלא הוא מקריב ואין לו שום הפסד אישי מכך.
אלא שהסבירו המפרשים כי בעולה יש הפסד לכהן כי הרי בחטאת ובאשם היה לכוהנים בשר שנשתייר להם מהקורבן, ואילו בעולה, עולה היא כליל ואין לכהן בשר בקרבן זה אלא העור.
אך עדיין יש לשאול, זהו חסרון כיס? לכל היותר זו מניעת רווח ובאהרן הכהן יש מקום לחשוד שיחשוש, להפסד רווח ובשל כך לא יעשה את העולה בזריזות?
אלא ידוע שהעולה בפרשה זו באה לכפר (ורש"י כתב לעיל א', ד', שהוא מכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה) ובמדרש כתוב שבא לכפר על "הרהור הלב" ומעלתו של אהרן הכהן הייתה שהוא חס על ממונם של אחרים שצריכים להקריב קרבן על ביטול מצווה. או על הרהור הלב שהיו מתגאים, והוא אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום התפלא כיצד יכול אדם להתגאות ועוד בסופו של דבר להגיע כתוצאה מכך לחסרון כיס.
כי הרי כל גאווה סופה חסרון כיס ומום יש בדבר כי רק "ה' מלך גאות לבש" ואין הגאווה מלבוש לבשר ודם.
ולכן אמרה התורה לאחר מעשה, כיון שהאדם נכשל בגאווה, יקריב את הקורבן בזריזות, לכפר על
גאוותו.
ומכאן ילמד כל אדם "זאת תורת" - יעסוק האדם בתורה וישבור את הגאווה שבלבו, ואם לאו "היא
העולה". אם לא יעסוק בתורה, התיקון שלו שיצטרך להקריב עולה הנשרפת כל הלילה באש, לרמוז לאדם שהוא יושב בחושך ואש הגאווה תוקד בו. וכאשר הכהן יקריב את הקורבן ברשפי אש שלהבת קודש ובהתלהבות, תתקן האש של המצווה את אש הגאווה.