רשימות של שמות ו/או מספרים הם מסוג הפרשיות שפרטיהן אינם נחרטים בזיכרון, ואפילו בשעת קריאת התורה בפסוקים כאלה, חלקנו עובר, בעוונותינו, לקריאת דפי פרשת השבוע המצויים בבתי-הכנסת... אולם התורה "כל מלה ממנה יש בה חכמות ופלאים למי שהבינו ה'" (לשון היסוד השמיני בהקדמת הרמב"ם לפרק "חלק"). בשורות אלה ננסה ללמוד משהו מתוך החכמה הטמונה ברשימות ובמספרים שבפרשת "פנחס".
השוואת המספרים בשני המפקדים שבחומש הפקודים מלמדת שמשבט שמעון נחסרו בין המפקד הראשון לשני שלושים ושבעה אלף ומאה איש ! מתוך חמישים ותשעה אלף ושלוש מאות במפקד הראשון נותרו עשרים ושניים אלף במפקד השני; יותר משישים אחוז מהשבט נמחק ! ללא ספק, מדובר בטרגדיה נוראה ברמה השבטית. אי אפשר שלא להבחין בכך שירידה מספרית נוראה זו גם שונה לחלוטין מהשינויים המספריים שחלו בשבטים אחרים. מה קרה כאן?
כנראה, הדבר מוסבר בכך שעשרים וארבעה אלף המתים במגפה הנזכרת בסוף פרשת "בלק", היו כולם משבט שמעון (שלושה עשר אלף ומאה הנותרים – גם הם מספר יוצא דופן שעדיין דורש הסבר). אכן, כך כתב רש"י (במדבר כ"ו, יג, בסוף דבריו): "לפי החסרון שחסר משבט שמעון במניין זה ממניין הראשון שבמדבר סיני נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו של שמעון".
ומדוע נענש דווקא שבט שמעון? מסתבר, שכל החוטאים היו משבט זה. לאור הנתון שמנהיג החטא היה "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני", נראה שכך היו פני הדברים: זמרי חטא עם כזבי בת צור והצליח להסית רבים מבני שבטו, שבט שמעון, לחטוא אף הם: אף ה' חרה בהם, ובמגפה שפרצה כתוצאה מכך מתו עשרים וארבעה אלף איש מבני שמעון. מעשה הקנאות של פנחס – הריגת זמרי, מנהיג החטא – עצר את המגפה.
אך מדוע הכתוב מבליע את העובדה שכל המתים במגפה היו מבני שמעון? ואם כנים דברינו מדוע הכתוב איננו מספר לנו ששבט שמעון הוא שחוטא והוא שנענש, אלא מציג את המעשה כחטא של "העם", של "ישראל", ואת המגפה כמי שפורצת ב"בני ישראל"?.
אלא, שגם אם למעשה חטאו רק בני שמעון – הרי החטא הוא של כל ישראל. כשם שכאשר חטא איש אחד – עכן – אמר ה' ליהושע: "חטא ישראל", כך גם כאן. בעיני הכתוב החטא הוא של "העם" והמתים במגפה הם "בני ישראל", גם כאשר בפועל שבט אחד מסוים הוא שחטא והוא שנענש.
היום, לעיתים "שבט" כלשהו בעם סובל מבעיות ומאסונות מסוגים שונים, ויש שבני "שבט" אחר בטוחים שהם יודעים בדיוק בשל איזה עוון לוקה "השבט" הראשון (והשני, כמובן, צח כשלג מאותו עוון אמיתי או מדומה...). לצערנו, לעתים יש תחושה של אדישות, או אפילו שמחה לאיד, כלפי בעיה או צרה של "שבט" אחר בעם. לפעמים אפשר לשמוע, לכיוונים שונים, אמירות מפורשות של: "אמרנו להם" ו"מגיע להם", "הם הביאו זאת לעצמם". אמירות אלה אינו מבטאות כאב שבא מתוך הרגשה של שותפות.
אך לא כאלה חלק יעקב ובניו: "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות ל"ט), "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ', י"ז) – "מה שה הזה לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, כך הן ישראל – אחד מהן חוטא וכולן מרגישין..." (ויקר"ר ד', ו). חטא של חלק אחד מגופו של עם ישראל הוא חטא של כל הגוף; המכה הפוגעת בנקודה אחת כואבת בכל הגוף; והצורך והאחריות לתיקון הם של כולנו. דווקא מתוך זה נזכה בעז"ה לישועות ונחמות.