הנשים במקרא ובספרות חז"ל הן בדרך כלל נוכחות-נפקדות. שפתותיהן אולי נעות, אך קולן כמעט ואינו נשמע. פרשת הירושה של בנות צלפחד היא, אולי, העדות הראשונה בתורה למאבק "פמיניסטי" מובהק. בניגוד למקובל בתורה, חמש הבנות אינן דמויות אנונימיות אלא כולן נקראות בשם. הן ניצבות לפני פורום לא פשוט: "לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה". למרות זאת, משמיעות הן את דברן בקול רם, צלול וברור, ותביעה בצדו: "למה יגרע שם אבינו? תנה לנו אחוזה!".
לפי הפשט, משה רבנו, אינו יודע כיצד להתמודד עם תופעה חדשה זו. לנוכח הנשים, התובעות את מימוש זכותן, הוא פונה לעזרת שמים: "ויקרב משה את משפטן לפני ה". הקב"ה ומשה אינם רואים בתביעת הזכויות של הנשים חוצפה או הפרה חמורה של הסדר החברתי. "ויאמר ה אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות. נתן תתן להן אחזת נחלה". תביעתן מתקבלת, ונקבעת כהלכה לדורות.
פרשנותם של חז"ל מבליטה עוד יותר את עצמת התביעה. לפי דבריהם, בנות צלפחד - כמה סמלי - נכנסו לתוך בית המדרש שהיה, כמובן, על טהרת הגברים(!), ושם טענו את טענותיהן. זאת ועוד: טענתן אינה נובעת מכוח רצונן לצאת "מחוץ לבית המדרש", לערער את גבולות ההלכה, אלא דווקא מתוכו ובו.
יתר על כן: מתיאור הכתובים את אביהן, ש"מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה בעדת קרח, כי בחטאו מת", עולה שצלפחד לא היה טלית שכולה תכלת (ונחלקו חכמים בחטאו: האם מקושש העצים היה או שמא מן המעפילים). ולמרות זאת, ידעו בנותיו שאין פוקדים עוון האב על בנותיו, וחטאו אינו עילה לשלילת זכויות צאצאיו. והוסיף רש"י: "מגיד שראתה עינן של בנות צלפחד מה שלא ראתה עינו של משה, ואשריהן שהודה הקב"ה לדבריהן". והוסיפו חכמים במדרש האגדה (בבא בתרא קיט, ע"ב) שהיו "חכמניות, דרשניות וצדקניות".
פרשנים אחרים, והד דבריהם עולה כבר מתוך הספרי, מדרש התנאים לספר במדבר, ממתקים במקצת טעמה החריף של פרשה זו. לשיטתם, יודע היה גם משה רבנו שבנות נוחלות בארץ, אלא שנתחבט בשאלה האם יכולות הן לירש גם נכס עתידי, "ראוי", כמו שנוהג דין הירושה בנכס שבהווה, נכס "מוחזק".
בזכות בנות צלפחד, שפרשת ירושת הבת נקראה על שמן, הייתה סוגיה זו לאחת מציוני הדרך החשובים בדרך הילוכו של המשפט העברי. לצד דין התורה המקורי, שמעניק את הירושה לבנים בלבד, הלכו ונקבעו במשפט העברי הסדרים שונים שמטרתם הענקת זכויות שונות גם לבנות בנכסי המשפחה. כך היה כבר בתקופת התנאים, עם קביעת תקנת חכמים שתיקנו לבת זכות לקבל מזונות מן העיזבון (משנה כתובות יג, ג), וכך לעניין "כתובת בנין דיכרין" שמטרתה הייתה הענקת חלק מרכוש האב לבת עוד בחייו (כתובות נב, ע"ב) ונהגה עד תקופת הגאונים. בנוסף למזונות מן העיזבון, זכתה הבת לקבל גם "עישור נכסים" - חלק עשירי מנכסי העיזבון, כדי שיהיה לה בסיס כלכלי ותוכל להינשא.
בתקופות מאוחרות יותר, הרחיקו חכמי ההלכה לכת עוד יותר. תקנות ולאדוליד שבספרד, שמן המאה ה-14 קבעו שגם בחלוקת הירושה תוכל בת שטרם נישאה לרשת חלק בנכסי העיזבון. כך עשו גם מגורשי ספרד שהגיעו לפאס שבמרוקו. לימים, נתפשטה תקנה זו ואף תוקן לשם כך שטר מיוחד שכונה "שטר חצי זכר". בתי הדין הרבניים בארץ, בשלהי תקופת המנדט הבריטי, אימצו גישה זו ודרשו מהצדדים שבאו לפניהם לקבל קניין על הסכמתם לחלק את העיזבון שלא לפי דין תורה אלא באופן שווה בין הבנים והבנות. בראשית ימי המדינה, הקדיש הרב הראשי לישראל, הריא"ה הרצוג ז"ל מאמצים מרובים לעיגון הסדר שוויוני זה בתקנות הרבנות הראשית, ומהן למערכת החוק האזרחי. עמיתיו הרבנים, שנרתעו מיצירתיות זו, הביאו לקבורת הסדר זה וכך נחקק במדינת ישראל חוק ירושה שסותר את תורת ישראל.