הפרשה שלנו מתחילה בכריתת ברית הערבות ההדדית בין עם ישראל לאלוקיו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקֵיכֶם... כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק כ"ט).
בברית מוזכרים כל חלקי העם: מנהיגי העם, שוטרים, חוטבי עצים ושואבי מים, אנשים נשים וילדים. לכל אחד מהעם תפקיד מיוחד וכשרון מיוחד משלו. כל אחד חשוב ואי אפשר לוותר על אף אחד. עם ישראל הוא גוף אחד. בגוף האדם יש איברים שונים ומערכות שונות, לכל איבר יש תפקיד משלו וכולם יחד מרכיבים אדם שלם. כך גם בעם ישראל, האנשים השונים, והקבוצות השונות מרכיבים יחד עם שלם.
מהרגע שעם ישראל מתפקד בתור גוף חי, למעשים של כל אחד ישנה השפעה על כולנו. כמו בגוף האדם, כאשר איבר חולה, זה משפיע על כל הגוף, כך גם בעם ישראל, כאשר חלק מהעם מתנהג בצורה שלילית, יש לזה השפעה על העם כולו. לכן אמר רבי יהודה בתלמוד "לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן"(סנהדרין מג: ) כלומר יש לעם אחריות אפילו על מעשים הנעשים בסתר. דוגמה לכך היתה בקרב יהושע על העיר ה'עי' בזמן הכניסה לארץ. שם עם ישראל הפסיד בקרב על העיר עקב כשל מוסרי של אדם אחד (עכן). וכך התנ"ך מספר "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם... וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם" (יהושע פרק ז'). ובתיקון הפגם - במערכה שניה ניצחו.
בסוף הפרשה משה רבינו מוסר את ספר התורה למנהיגי העם. בדומה לכך מלך יהודי מצווה לשאת איתו את ספר התורה: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים י"ז) ללמדנו עד כמה חשוב שמנהיג העם שאחראי על עניני המדינה ישאב ערכים, אמונה וצדקת הדרך מספר התנ"ך.
יתר על כן, התנ"ך הוא הבסיס הצודק לאחיזת עם ישראל בארצו. גם ממשלת בריטניה הבינה מסר זה כאשר בזמן הצהרת בלפור, התבססה על התנ"ך בהצהרתה על זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל (02.11.1917).
גם אנחנו, בני דור התקומה כרתנו ברית מחודשת של ערבות הדדית, לא עוד פוגרום בו נוריד את ראשנו ונתפלל שהעריץ ילך, אלא ערבות של עם גאה בארצו, וצה"ל הוא המתנה היקרה ביותר למימוש ערבות זו. נתאמץ למלא חלקנו, בישרות ובאמונה, לברכת העם והארץ.