(י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ: (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: ... (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים: (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ: (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: ... (כא) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: (כג) וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (פרק ז)
מי הביא את המבול על הארץ? התשובה כמובן פשוטה: הקב"ה. כך הוא הודיע לנח בפרק הקודם (ו, יז): "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע", ובתחילת פרק ז (פסוק ד): "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אולם אם נחפש את התשובה בפסוקים המתארים את ירידת המבול בפועל לא נמצא את שמו של הקב"ה. הכל כאילו נעשה מאליו ללא מפעיל: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". גם מחיית כל היקום כאילו נעשתה מאליה בלי אזכור שם שמיים.
על פעולה אחת בלבד "חתום" שמו של הקב"ה – סגירת התיבה: "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ". רבינו בחיי עומד על עניין זה ומבארו:
"לא הזכיר הכתוב: ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר ה' יתעלה בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו: "ואני הנני מביא", אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כה משפטה שתכַנֶה ה' יתברך בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר: "וימח את כל היקום", ולא אמר: וימח אלהים את כל היקום, אבל בהצלה ורחמים הזכיר את ה' יתברך, הוא שכתוב: "ויסגר ה' בעדו", וכתיב: "ויעבֵר אלהים רוח על הארץ"".
אכן ברור שכל הביצוע של הורדת המבול נעשה על ידי הקב"ה כפי שהודיע מראש, אולם "התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כה משפטה שתכַנֶה ה' יתברך בענין הפורענות ולא תזכירנו". התורה בכוונה מעלימה את שם ה' ממעשה הפורענות. לעומת זאת "בהצלה ורחמים" מוזכר שמו של הקב"ה; כך בענין סגירת דלת התיבה, וכך בענין סיום המבול – "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (ח, א).
אותה תופעה מצויה גם בפרשה הקודמת, פרשת בראשית. כותב רבינו בחיי:
"וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם: (בראשית ג, טז-יז) "אל האשה אמר", "ולאדם אמר", ולא הזכיר את ה' יתברך בקללתם, אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם, הזכיר בהם את ה' יתברך, הוא שכתוב: (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם".
העונשים כתובים בצורה סתמית בלי אזכור שם ה', ואילו ברחמים שריחם עליהם נזכר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם".
הסיבה לתופעה זו היא, כאמור, שהתורה "כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". נראה שהכוונה היא לומר שהצלה ורחמים הן מידות מאפיינות של הקב"ה ולכן נזכר שמו בהקשר אליהן; אולם הבאת פורענות אינה מידה מאפיינת של הקב"ה, ואדרבה הוא אינו חפץ כלל להביא פורענות. הבאת פורענות על ידי הקב"ה היא כביכול מחוסר ברירה, ולכן אין נזכר שמו על מעשה פורענות.
חוסר הרצון של הקב"ה להביא פורענות, עד שכביכול אין ברירה, בא לידי ביטוי בשני עניינים נוספים המובאים בהמשך דברי רבינו בחיי:
"ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר: "ויהי הגשם על הארץ", ואחר כן אמר: "ויהי המבול", וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב וגשמי ברכה יהיו, ואם אין – יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר: "וכל האדם", כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו".
בפסוק יב כתוב "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", ואילו בפסוק יז כתוב "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ". שינוי זה בין גשם למבול מלמד שאפילו לאחר שהתחילה הפורענות היא התחילה באופן כזה שיש לאדם סיכוי לשנותה לטובה – בתחילה גשם, ורק כשלא היתה כביכול ברירה, מבול. דברים אלו של רבינו בחיי הם בעקבות דברי חז"ל שהובאו גם ברש"י לפסוק יב: "ויהי הגשם על הארץ - ולהלן הוא אומר (פסוק יז) ויהי המבול, אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול".
מאותה סיבה גם נמחה האדם בסוף רק לאחר שנמחו שאר בעלי החיים; כך כתוב בפסוק כא: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם". המתין הקב"ה לאדם, והאדם לא שב מדרכו הרעה, וכאשר כביכול לא היתה ברירה מחה את כל היקום "מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם... וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה".
ולאחר מכן שב הקב"ה אל מידתו המאפיינת אותו, הצלה ורחמים – "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם".