פרשת נח: לשון נקייה

כשה' מצווה לנח להכניס חיות לתיבה הוא משתמש במילים "בהמה טהורה" ו"בהמה אשר לא טהורה" ולא אומר "טמאה". מדוע זה משנה כל כך לשמור על לשון נקייה?

הרב אלדד יונה הרב אלדד יונה 22/10/20 16:07 ד בחשון התשפא

פרשת נח: לשון נקייה
הדמיה של תיבת נוח, צילום: shutterstock

בתחילת פרשתנו ה' מצווה את נח להכניס חיות מכל המינים לתיבה. כך אומרת התורה (בראשית, ז', ב') "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ". אנו יודעים שהתורה מקצרת במילים ככל הניתן, אם כן, מדוע השתמשה התורה בניסוח "בהמה אשר לא טהורה היא" במקום בניסוח הקצר יותר "הבהמה הטמאה"? 

אומר לנו המדרש רבה (בראשית, פרשה ל"ב, אות ד') "מכל הבהמה הטהורה וגו' ר' יודן בשם ר' יוחנן, ור' ברכיה בשם רבי אליעזר, ור' יעקב דכפר חנין בשם ר' יהושע בן לוי :מצינו שעיקם הקב"ה שתים ושלוש תיבות בתורה, כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה הטמאה אין כתיב כאן, אלא אשר לא טהורה היא". אומר המדרש, היה חשוב לתורה לא לבטא מילים שליליות כמו "בהמה טמאה" ולכן העדיפה התורה להאריך ולומר בדרך השלילה "בהמה אשר לא טהורה היא". 

כמובן שבמקומות אחרים כתבה התורה במפורש מילים הרבה יותר שליליות, אבל עצם השינוי לשון במקום אחד בא ללמד אותנו שכאשר אתה יכול לומר אותו מסר, אבל בלשון עקיפה ונקייה, זה עדיף, גם אם זה יצור שתאריך קצת יותר בדיבורך. 

אומרת לנו הגמ' במסכת שבת (דף ל"ג ע"א) "בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין שנא' 'על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה'. מאי ועוד ידו נטויה? א"ר חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא- כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם שנאמר 'שוחה עמוקה פי זרות'. רב נחמן בר יצחק אמר אף שומע ושותק שנאמר  'זעום ה' יפול שם' ".

לומדת הגמרא שבגלל ניבול של הפה חס ושלום נגזרות גזירות קשות על שונאיהם של ישראל. עד כדי כך שהסובלים צועקים וחס ושלום תפילתם לא נשמעת. מדוע? התפילה היא כוח של הדיבור. לפני התפילה האדם היה בצרה, בעקבות התפילה ייתכן וירחמו עליו מהשמיים ומזומנת לו ישועה. עד כדי כך כוח הדיבור גדול. אבל- אם האדם מנבל פיו אז כוח הדיבור הוא לרעתו. דברי הטומאה שיצאו מפיו מקטרגים עליו יותר ממה שדברי התחנונים בתפילה שהוציא מפיו מסנגרים עליו. לכן, מי שפיו מדבר נבלה, מידה כנגד מידה תפילתו שאומר בפיו ח"ו איננה נשמעת. 

יותר מזה אומרת הגמרא, אפילו אם כבר נגזרו עליו שבעים שנה של טובה ואחר כך הוא ניבל את פיו, ח"ו בכח העוון הזה לבטל את הישועה הצפויה לו ולהחליף אותה בעוד יסורין. עוד אומרת הגמרא שעונשו של המנבל פיו הוא גם בגהנום ולא רק בעולם הזה, וכן שאפילו מי שלא ניבל פיו, אלא שמע ניבול פה ולא מחה על זה (כלומר, למשל כשהדובר חבר שלו ויכול להעיר לו בעדינות, באופן שלא יגרום חס וחלילה לעוד יותר ניבול פה או עוד מחלוקת חס ושלום) נענש. 

על פניו הרציונאל מובן- רוצה התורה שנתמקד בחיובי ולא בשלילי. במה שאדם מתמקד- לכיוון הזה הוא נוטה. אולם, הגמרא מביאה דוגמא שבה המשמעות האמיתית ידועה לכולם, ואף על פי כן יש משמעות לביטוי של זה בפה. כולם יודעים לאיזו מטרה אנשים מתחתנים, אבל אסור לבטא בפה בפומבי למה, כי האיזכור של זה מעבר לנדרש לצורך קיום המצווה, איננו צנוע. 

אבל? אם כולם מבינים, מה זה חשוב אם הזכירו את זה בפה בפומבי או לא? הרי כולם יודעים!

שיטות פסיכולוגיות קוגניטיביות טוענות שלפעמים הניסוח חשוב, גם אם המהות של המסר דומה. יש הבדל בין לומר לילד "אל תטרוק את הדלת, זה עושה רעש בלתי נסבל" לבין "סגור את הדלת בעדינות". אמנם מהות המסר זהה, אבל הניסוח שונה. במקרה הראשון המוח מתחיל בלדמיין לעצמו תמונה של דלת נטרקת ואז שם על זה את ההוראה "מזה להימנע". אבל- התמונה של דלת נטרקת כבר דומיינה במוח. לעומת זאת במקרה השני המוח מדמיין מלכתחילה דלת הנסגרת בנחת. השאלה איזו תמונה אנו רוצים לחזק בתודעתנו- האם את האופציה השלילית, גם אם נגדיר אותה כשלילית, או את האופציה החיובית. 

מכירים את זה שאדם מנסה להימנע מלחשוב על משהו ואז דווקא הוא חושב עליו יותר? מדוע? כי המוח בפקודה "לא לחשוב על כדור פורח" חייב קודם לדמיין כדור פורח ואז לומר לעצמו "על זה לא לחשוב", אבל בעצם כבר חשבת... במקום זה חושבים על נושא אחר. כמו שאמר הרמב"ם שאין מחשבת עריות נכנסת אלא בלב הפנוי מן החכמה. 

כמובן שאין הכוונה להתעלם מדברים שליליים שבמציאות. הדברים הללו קיימים וגם התורה מתייחסת אליהם באריכות. ואם אין ברירה צריך להתייחס אליהם גם בניסוח ישיר. אלא- שאם ניתן להשיג אותה הבנה מהותית בניסוח מילולי יותר עדין, זה כנראה עדיף.  

מדוע גם השומע דברי נבלה נענש? הרי הוא לא עשה כלום אקטיבי? העניין שגם מי ששומע שלילי, זה גורם לו שהתמונה השלילית מדומינת במוחו. אדם שרואה סרטים עם אלימות נהיה יותר אלים. אדם שרואה ושומע על מעשי חסד נהיה יותר גומל חסדים. ככה מוח האדם בנוי. האדם מחקה את מה שהוא רואה, לטוב ולמוטב.