לא פעם ולא פעמיים התבטא מורנו הרב יוסף דב סולבייצי'ק ז"ל כי גם את החלק הסיפורי של התורה יש לראות כפרשות הבאות להורות הלכה למעשה: "וכשהתורה האריכה בבריאת העולם וסיפרה לנו על עשיית שמים וארץ וכל צבאם, לא באה לגלות סודות קוסמוגוניים ורזי עולם מטפיסיים, אלא להורות הלכה למעשה. פרשת מעשי בראשית היא פרדת הלכה קבועה לדורות, שגופי תורה כלולים בה, כמו פרשת "קודשים" או "משפטים". אם התורה פתחה את מגילת היצירה לפני האדם, אז הלכה אחת מוכחת ממידה זו, כי חייב הוא להתעסק ביצירה וחידוש הבריאה" (ב"איש ההלכה, גלוי ונסתר", עמ' 84).
דומה שההשלכה המיידית הנובעת מקביעתו של הרב היא כי עלינו לנקוט קו של זהירות מרובה בקראנו גם את אותן פרשות בתורה שאינן הלכתיות גרידא. עלינו לדייק בפסוקים ולדרוש אותן ממש כדרך שדורשים בפרשייה הלכתית.
אם נעמיק בפרשת מגדל בבל, נדייק בה ונשקול כל מלה בפלס האמת, הרי שהתמונה העולה לנגד עיננו שונה במידה ניכרת מהתפישה הרווחת ביחס לפרשה זו.
את הפסוק: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א) הפותח את הפרשה אנו רגילים להבין במובן הפשטני ולומר כי עד אשר נפלגה הארץ במגדל בבל דברו כל הבריות לשון אחד ושפה אחת. אלא שקריאה מעמיקה מגלה שלא כך הם פני הדברים. שהרי כבר פרק הקודם, מיד לאחר המבול ושנים רבות לפני דור הפלגה אנו קוראים: "מֵאֵלֶה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּויִם בְּאַרְצתָם אִיש לִלְשנו לְמִשְפחתָם בְּגויֵהֶם" (בראשית י, ה).
נמצינו למדים אם כן, כי עוד שנים רבות לפני המבול לא מצליחה משפחת נח לשמור על אחדותה. באופן טבעי ונורמאלי מתפלגת המשפחה לאומות ושבטים, למקומות שונים וגם לשפות וללשונות שונות. התהליך הזה מתרחש ללא כל אירוע טראומתי, אלא מפני שכך היא דרכו של עולם.
לאור הנקודה הזו, שמשום מה לא מעוררת את תשומת הלב הנצרכת, מסתבר שעלינו לפרש את הפסוק הפותח את פרשת מגדל בבל בצורה אחרת. על כורחנו שאין הכוונה כאן לשפת הדיבור או מה שמכונה בפסוקים הקודמים "לשונותם". הביטוי "שפה אחת" חייב אפוא להתפרש ממש כפי שמתפרש הביטוי העוקב אחריו, "דברים אחדים". הכוונה בשני ביטויים אלה היא מטרה אחת, עניין אחד ויעד משותף.
דומי כי הקב"ה שהוא שלום ושמו שלום, השפיע מטובו ומחסדו והערה רוח ממרום על בני האדם ותחת מטרייה של השגחה אלוקית, כמעט ניסית, השכילו בני האדם להתאחד למטרה משותפת.
למרות הפירוד לארצות השונות ולמרות שדיברו בשפות שונות נסך השי"ת בלב בני האדם באותו הדור רוח של שותפות גורל ושל אחדות. גם אם דיברו בני האדם בלשונות שונות וגם אם הפילוג הטריטוריאלי גרר אחריו פילוג אטימולוגית, הרי שלמרות הכול עדיין היו "דברים אחדים" שאיחדו את בני האדם על פני תבל.
אולם בני האדם , כדרכם, החמיצו את השעה וחטאו. לא ירדו בני הדור ההוא לעומק משמעותה של האחדות שבקש הקב"ה לטעת בליבם.
תמונת האחדות שהקב"ה חפץ בה הייתה אוסף הרמוני וצבעוני של תרבויות שונות ושפות שונות, פסיפס אתני קסום שבו כל אחד ואחד תורם משלו לרב_גוניות ולעושר של המרקם הכולל.
אולם בני האדם ראו את כל זה רק שלב אחד בדרך לסוג אחר של אחדות, שלב שסופו מגדל מונומנטאלי שאומר אך ורק אמירה אחת: "נעשה לנו שם". מעין אנדרטה דמונית וסטליניסטית שרוצה לצבוע את כולם בצבע אחד ובגוון אחד. באחדות כזו אין עוד מקום לאותו מרבד עמים צבעוני שהוזכר לעיל, בו היחיד יכול להביע את עצמו ולבטא עצמו בצורה הטובה ביותר. האחדות של מגדל בבל מוחקת כל סממן של עצמיות וביטוי אישי.
אחדות כזו, שאין בה ניגודים ואין בה כל ביטוי לאמירה אישית אכן מובילה לחורבן והרס. אחדות זו בעצם חותרת תחת עצמה משום שהיא איננה מעוניינת באמירה המשותפת וההרמונית שהיא תוצאה של ניגודים, דעות וגישות שונות. אין כאן אלא מעין מצעד צבאי בו כולם לובשים חושבים ואומרים את אותו הדבר כאשר ממעל, במרפסת ניצבת שורה של מנהיגים חמורי סבר ועטורי מדליות.
הקב"ה ניסה להעניק לאנושות אחדות כפי שהוא הבין אותה, שבה כל פרט תורם לכלל מהייחודי שבו, אולם בני האדם ביקשו הומוגניות שקרית שדווקא כוח הכפייה שבה הוליד את המחלוקת.
פרשת מגדל בבל באה אפוא להורות לנו הלכה למעשה כי אחדות אמיתית היא שילוב של כוחות הרבה, שונים , מגונים ואפילו מנוגדים ולא כפיית דעה אחת.