חטא דור המבול
"ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (ו יג). דרש על כך ר יוחנן (סנהדרין קח): "בוא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס... הנני משחיתם". בחז"ל מבואר עוד שחמס הוא על דבר שאינו שווה פרוטה, וגזל - על שוה פרוטה. כך מבואר בירושלמי (ב"צ פ"ד ה"ס): "תניא מה היו חומסין? (אדם) היה יוצא וסוחב סל מלא תרמוסין והיו מתכוונים ונוטלים פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינים". כלומר הם היו מתכוונים ולוקחים בדיוק דבר שלא מגיע לשווי פרוטה, שאי אפשר לבוא לבית דין ולטעון עליו ולקבלו חזרה, ועל זה אומר הפסוק כי מלא הארץ חמס ועל זה נחתם גזר דינם. שואל בעל התורה תמימה (שם, אות יט): מדוע גדול כל כך כוחו של החמס מאיסור עריות למשל, והלוא עריות זה אחד מג עבירות שנאמר עליהם יהרג ואל יעבור? ומסביר התורה תמימה שנאמר במסכת דרך ארץ: "גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם, אומר הקב"ה כביכול אין אני יכול לשלוט בהם", ולפי זה כל זמן שלא גזלו וחמסו, והיה שלום ביניהם - לא נענשו, אבל מכיוון שפשטו ידיהם בגזל, מה שגורם למחלוקת ולשנאה - אז נענשו על כל העברות שהיו בידם קודם.
דין פרוטה כדין מאה
למדנו מהירושלמי שעיקר עוונם היה החמס, דהיינו הגזל שביצעו בדברים שאינם שווים פרוטה. ודבר זה מפליא ומלמדנו עד כמה יש להיזהר מכל מיני היתרים שהאדם, או יצרו הרע, ממציא לו. וכך הזהירו חז"ל ואמרו (ב"ב קסה): "אמר רב יהודה אמר רב, רוב בגזל מיעוט בעריות והכל בלשון הרע" (שהוא אבק לשון הרע). ומסביר רש"י, "שרוב בני האדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להיתר במשא ומתן לעכב איש מרווח הראוי לחבירו". כלומר, אדם מוצא היתר למנוע מחברו רווח כלשהו שמגיע לו ולא רואה בזה גזל ממש. כך כתב הרב זכריה בן שלמה בספרו הלכות צבא (עמ 5): רוב המקרים שבאיסור גזל הם דווקא לא בצורה ישירה אלא בעקיפה שהרי זוהי מצוה מהמצוות השכליות וכיצד אדם ילסטם את הבריות בפרשת דרכים? אלא ההדגשה על אותן צורות של גזל "אשר אין הגזלן ואין הנגזל מרגישים בהם תמיד כבחינה של גזל".
והוא מביא דוגמא פשוטה של גזל השייכת למוסר העבודה. אדם שאינו עובד בכל אותן שעות שהוקצבו לו בתירוצים שונים שאפילו הוא מאמין בהם - הוא גזלן. ובהמשך הוא מתריע שם על איסור השלמת הציוד הרגיל בצבא שנראה לאנשים כהיתר אך הוא גזל גמור. גם אם הוא בא בהסכמה מהדרג הגבוה והמוסמך ביותר.
חוסר שימת הלב וההרגל לומר: "זה שום דבר, לא נורא, אין בזה איסור", כמו גם השימוש בחפצי חברו בטענה שחברו ודאי ירשה וזאת מבלי שקיבל ממנו רשות מפורשת - כל אלו יש בהם איסור גזל והאדם צריך להיזהר בהם.
כך מלמדת הגמרא (בבא מציעה כד א), שמר זוטרא חסידא נגנב לו כוס כסף מביתו, והנה הוא ראה אדם אחד שרחץ ידיו וניגב אותם בבגד חברו אמר מר זוטרא אדם זה שלא אכפת לו מממון חברו ודאי הוא הגנב. לחץ עליו מר זוטרא, והוא אכן הודה בגנבה. הנה למדנו עד היכן יש להיזהר מלהורות היתר בשימוש כזה או אחר בממון ובחפצי חברינו, שאפילו זה שרק ניגב ידיו בבגד חברו, שלכאורה אינו מחסיר לו כלום, נחשב בעיני מר זוטרא כגזל שיכול להביא את האדם לגניבה גדולה ומשמעותית יותר. ואכן הוא צדק בהשערתו.
יש ללמוד מפרשה זו את הזהירות הנדרשת בנושא זה ,שכמו שהרחיב בדבר המסילת ישרים במידת הנקיות, שבראש מידה זו עסק באריכות באיסור הגזל וסיים בפסוק מאיוב (יא יד) "אם אוון בידך הרחיקהו ואל תשכן באהלך עולה כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא".
ואם אמרו חז"ל ש"אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל" (תענית ז), נזכה בזכות זהירותנו במידה זו שתיענה קריאתנו שנתחיל בה השבוע "ותן טל ומטר לברכה", לגשמים בעתם ולרווית ארצנו בגשמי ברכה עד בלי די.