פרשת משפטים היא הפרשה הראשונה בה מתגלה אופייה החוקתי של התורה. לו יצויר שהתורה היתה עוצרת לאחר פרשת יתרו, היה בה מערך של עשרה עקרונות יסוד אבל לא מערכות משפטיות שלימות. פרשת משפטים פותחת בשתי פרשיות חירות, ונראה כי בכך מוטבע אופי מסוים על מצוות התורה.
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם...וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים...
האוזן שלנו נרעשת לשמע אפשרות העבדות, ובמיוחד המקרה בו אב מוכר את בתו לאמה. אבל בל נייפה את עצמנו, במסווה של מילים אחרות גם במחוזותינו מתקיימים שוקי עבדים. החידוש של התורה הוא בקעקוע מושג העבדות הרגיל, זה שאין אפשרות לצאת ממנו לחופשי. התורה וחכמים בעקבותיה רוקנו את מושג העבדות מתוכנו, עד שבסופו של דבר יכלו לומר: 'כל הקנה עבד עברי- קונה אדון לעצמו.' זאת איננה אמירה כללית, אלא כדרכם של חכמים היא מתפרטת לפרטי חיים:
'כי טוב לו עמך' עמך במאכל, עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. (קידושין כ"ב ע"א)
למרות שהדרשה חורגת מפשוטו של מקרא, נראה שחכמים ממשיכים את קו התורה ההולך עם ערך החירות עד הקצה. עד כדי כך שאדם המפנה עורף לערך החירות, לוקה:
וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
מדוע פרשיות החירות פותחות את המערך המשפטי של התורה? מדוע התורה מחשיבה כל כך את ערך החירות?
תשובה אחת לשאלה הזאת, היא ההיסטוריה של עם ישראל. זיכרון העבדות במצרים מופיע שוב ושוב בתורה כמכונן ערכים ומחויבות:
כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.
תשובה שנייה לשאלה, היא התשובה הפילוסופית. הרמב"ם מצביע על כך שללא החירות אין משמעות לציווי. אי אפשר לצוות על מי שאינו חופשי לקיים את הצו או שלא לקיים אותו. על כן החירות היא התנאי ההכרחי לתורה, וזה מה שמקנה לה את מעמדה הייחודי.
תשובה שלישית לשאלה, היא התשובה הביוגראפית. דמויות יסוד של העם הן דמויות בנות חורין אפילו ביחס לריבונו של עולם. אברהם לא ירא לומר לאלוהים: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!'. משה מתעמת עם אלוהים ומונע ממנו להשמיד את העם. גם הנביאים הגדולים יודעים לעמוד על דעתם אל מול אלוהים. תכונת החירות משתקפת במשפטו של עם שהוא ראי נפשו.
התשובה השלישית מובילה לשאלה, מה קורה לערך החירות ביחס לאלוהים? האם כאן הוא בטל ביחס לערך העבדות - 'עבד ה' הוא החופשי', או שגם ביחס זה באה לידי ביטוי החירות?
כאשר בוחנים את המערכות בהלכה של המשנה והתלמוד שאינן עולות בקנה אחד עם משפט התורה שבכתב, השאלה הזאת הופכת לשאלת יסוד. פרשת הפרוזבול המבטל את שמיטת הכספים, פרשת בן סורר ומורה בה הורו חכמים כי הוא לא היה ולא נברא, פרשת דיני המוות בה תקנו חכמים דרישות וחקירות המובילות למעשה לביטול דיני המוות המופיעים בתורה, פרשת קידוש החודש, התפילה והברכות שאין כמותן בתורה שבכתב. כל אלה מובילים לשלוש תמונות אפשריות: האחת - התורה שבעל פה כלולה בתורה שבכתב, השניה - התורה שבעל פה איננה כלולה בתורה שבכתב אבל נתנה בצידה, השלישית - התורה שבעל פה איננה כלולה בתורה שבכתב ונוצרה על ידי החכמים. לומדי התורה חלוקים ביניהם בין התמונות. מי שמחזיק בתמונה השלישית, היא מצטרפת בעולמו לתשובה הביוגרפית לשאלת מעמדה של החירות בתורה. אפשר לזהות רצף בין דמותו של אברהם העומד מול ריבונו ובין דמותו של משה ושאר דמויות לעומתיות, ובין העמדה של חכמים אל מול התורה שבכתב. בקו הזה הזהות היהודית היא הזהות של עמידת האדם על דעתו כחלק המהותי בעבודת האלוהים.
כשנשאלה השאלה בתלמוד מה עשה אלוהים בשעה שעמד רבי יהושע והכריז 'לא בשמים היא' וסירב לציית לבת הקול, ניתנה התשובה: אלוהים חייך ואמר, נצחוני בני, נצחוני בני. לא כל לומדי התורה רואים כך את פני הדברים, אך אלה הרואים את הדברים כך - והכותב ביניהם - קוראים את פרשת משפטים כפרשה המכריעה מהו ערך היסוד של התורה: החירות.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים