מתוך הדגשת התורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" למדנו כי קיים קשר ישיר בין דיני הנזיקין וחובת האחריות של איש כלפי רכוש זולתו, לבין מעמד הר סיני ונתינת התורה, פרשה הצמודה לפרשת משפטים, ואף חותמת אותה.
חז"ל מדגישים זאת באומרם שזו הסיבה בגינה נכתבה האות "ו", המחברת את הפרשיות, ו"ו מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
המעיין בסדר של תחילת פרשיות הנזיקין יבין את הערת רבינו אברהם בן עזרא שכותב, "אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה, כל אחד עומד בפני עצמו, ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, נדבק ככל יכולתנו, ואם לא יכולנו, נחשוב כי החיסרון בא מחוסר דעתנו". כלומר, לא ברור הוא סדר הפרשה. שהרי אחרי נזקים של הכאת אדם, והכאת עובר פותחת התורה בדיני שור שהרג אדם, דיני בור ודיני שור שהזיק שור. כאן נקטע רצף הדינים של ממונו של האדם, ועוברת התורה לדיון בדיני גנב. שוב חוזרת התורה לדיני צאנו של אדם בשדה אחר, לדין אש ששורפת שדה אחר ומסתיים דין זה שוב בדיני גנב שגנב כסף או כלים. האבן עזרא מנסה לקשר בין חלק מהדינים, אך אין בדבריו תשובה מדוע מפסיקה התורה בדין בור בין שני דיני שור שנוגח. מה עוד שדין בור צריך היה להיכתב עם דיני אש, כי שניהם תוצאת חוסר זהירות של אדם. אין הסבר מדוע דיני שור שהזיק בקרניו מופרדים מדיני שור שהזיק ברגליו.
רוצה התורה ללמדנו דין חשוב. כל השאלות נובעות מניסיון לקשר בין צורות הנזק זו לזו. אך ייתכן שבכוונה כותבת התורה סדר של ניזוקים, ולא של מזיקים. כלומר, תחילת פרשת נזקים עוסקת בנזקים שנגרמו לאדם, כרצח, והכאת בן חורין ועבד. ממשיכה התורה בנזקים שנגרמים לאדם מבעלי חיים, ולכן עוסקת התורה לאחר מכן בדיני בור שאדם ניזוק בו, ומכאן הדיון בנזק לרכוש של אדם (שור או חמור), רכוש שיש בו נשמה שנהרג בו. ממשיכה התורה בנזק שנגרם לשור על ידי שור, וזאת בכוונה לאחר הפסקת דיני בור, כדי להבדיל בין חומרת נזק שנגרם לאדם מהשור, לנזק שנגרם לשור על ידי שור. על כן כותבת התורה את דיני הגנב שמזיק לרכושו של האדם (טבח או מכר). מכאן עוברים לדיני נזקים ליבולו של האדם שנגרמים על ידי האש, ומכאן ברור הקשר לדיני שומרים שבהם עוסקת התורה בנזק שנגרם לממונו המיטלטל של האדם.
רגילים אנו לחלק את העולם לארבעה חלקים: דומם, צומח, חי, מדבר. ארבעה פריטים שחשיבותם עולה. לכן הקפדת התורה על האיסור להזיק לשני נכתבה בסדר יורד, ראשית לכל הוא האדם החי, ראשית מודגשים חיי האדם ושלמות גופו. אחר כך נידון הנזק שנגרם לבהמתו, שנשמה יש בה ולכן חורת הנזק שנגרם לה חמורה מנזק שנגרם לצומח ולדומם. גם ליבולו של האדם (צומח) יש קדימה על רכושו הדומם, כי הקשר של האדם אל הצומח גדול יותר, שהרי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו, שמתוך שעמל בהם רבה חשיבותם.
מלמדת אותנו התורה שחיי אדם ראויים להגנת התורה, ורק לאחר מכן נידונים שלמות גופו ורכושו, ובכך נדע כי דיני הנזיקין לא נכתבו רק כדי ללמדנו כיצד ליישב סכסוכים בין אדם לרעהו, אלא את מבט התורה על חובת האדם לחיות תוך כדי מבט על רעהו, על חייו, שלמות גופו ושלמות רכושו.
במסגרת בית הדין לעניני ממונות במודיעין עסקנו בסכסוך בין שני שכנים באחד היישובים הסמוכים לעיר. לאחד אוסף תוכים מרשים (18 זוגות!), אשר צפצופם הפריע את מנוחת שכנו. למרות חשיבותם של התוכים לבעליהם, אשר מוצא מנוחה לנפשו בראייתם ובטיפול בהם, אין ספק שחשיבות מנוחת השני גוברת, ומתוך מבט התורה יש לבחון את טובת השניים, כשברור הוא שחיי אדם ושלמות נפשו קודמים לבעלי החיים. הפתרון שנמצא, של בניית הפרדה קולטת רעשים אמור לספק את השניים, בתקווה כי דין זה יסייע להגיע אל "האמת והשלום אהבו".
הרב דוד לאו , הרב הראשי למודיעין
המאמר מתפרסם בעלון "שבתון"