סיפור יציאת מצרים מהווה יסוד חשוב בעולמה של היהדות. על מצוות רבות, כגון השבת והמועדים, אנו אומרים "זכר ליציאת מצרים", וכן מהווה יציאת מצרים את המסד לעשרת הדברות: "אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
ראוי לשים לב לכך שיציאת מצרים היא גם היסוד למערך שלם של מצוות חברתיות ומוסריות, שחלק ניכר מהן מרוכז בפרשתנו. כך, איננו רק שובתים בעצמנו כזכר ליציאת מצרים, אלא אנו מצווים לאפשר גם לעבד ולאמה לנוח בשבת, וכן גם בפרשת ראה אנו מצווים להעניק יחס הוגן לעבד על סמך זכרון עבדותנו שלנו: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה’ אלהיך תתן לו: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה’ אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום:"
הזכרון שלנו את יציאת מצרים נמדד לא רק ביחס אל העבד, שהוא אולי רחוק מהמציאות של רובנו היום, אלא גם ביחס אל הגר. היחס הראוי לגר הוא הציווי החוזר ונשנה יותר מכל ציווי אחר בתורה - שלושים ושש פעמים. בפרשתנו מופיעות שתי מצוות ביחס לגר: 1. "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים:"; 2. "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים:"
ראשונים ואחרונים התפלפלו ונחלקו האם הציווים על הגר עוסקים בגר צדק, כלומר אדם שעבר את כל תהליך הגיור והצטרף לעם ישראל, או גם לגר תושב, שהוא אדם שאינו עובד עבודה זרה וקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח בלבד. אך רש"י אומר לנו בפשטות בפרשה שלנו ש"כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם." בעקבות הגמרא (בבא מציעא נט ע"ב) רש"י גם מפרש שהסיבה שהציווי להיזהר באונאת הגר מופיעה פעמים רבות כל כך בתורה היא "מפני שסורו רע", דהיינו שיש לגרים נטיה לרוע ואנחנו, תושבי המקום, צריכים לחוס עליהם ולגונן עליהם. יש שפירשו את דברי רש"י כאמירה מהותנית על ההבדל בין יהודים לשאינם-יהודים, אך על סמך המציאות המתגוללת לעינינו היום במדינת ישראל, נראה לי מסתבר יותר להציע פירוש אחר לדברי רש"י. אדם שבא ממדינה אחת לגור במדינה חדשה והופך ל'זר' במקומו החדש, עומד בפיתויים רבים הרבה יותר מאנשי המקום לסור מטוב ולעשות רע. בתור זר, נפלט ודחוי, כמי שאיננו יכול להתפרנס בכבוד ולפרנס את משפחתו בכבוד, קל יותר להידרדר למעשי רוע, שנאה ופשע. כדי להיחלץ ממצב זה דרושים גדלות רוח ואיפוק. בשילוב של שני הפירושים שלו, מסביר לנו רש"י משהו עמוק על טיבו של הגר: גר הוא אדם זר, והזרות מביאה בהכרח למצוקה. התורה מודעת היטב לעובדה זו, וכתגובה לך היא חוזרת ומשננת באזנינו את חובתנו לגונן על הגר ולמנוע ממנו להידרדר למצב של זרות קיומית כל כך עד שהוא לא יכיר את עמו ויהפוך למי ש"סורו רע".
יש מן הטוענים שבמדינת ישראל היום ישנה מציאות מורכבת מאוד, בה קשה להבחין מי ממבקשי המקלט האפריקאיים הם פליטים, מסתננים או מהגרי עבודה. יחד עם זאת, אל לנו לומר שהמקרה שלנו הוא אחר, שאלו כלל לא הגרים עליהם דיברה התורה. אדרבה, התורה היתה מודעת היטב לכך שכל מצב של גרות הוא מצב שונה ומורכב, ובכל זאת היא מצווה אותנו להתאמץ, לגונן, למצוא פתרון, והעיקר - לא להתעלם. הרי גם אנחנו היינו גרים. אותנו זכר ה' והוציא אותנו מסבלותינו, וכך גם אנחנו מחוייבים להוציא גרים אחרים מסבלותם.
אין בדברים אלו כדי לפטור אותנו מלדאוג גם לבני עמנו. גם "ואהבת לרעך" הוא ציווי חשוב והכרחי. למדינת ישראל ולכל אחד מאיתנו יש חובה לחתור לפתרון המניח את הדעת גם לגבי הגרים החיים בתוכנו, וגם לגבי תושבי השכונות בהם נמצאים כיום ריכוזים גבוהים של גרים אלו - בעיקר בשכונות דרום תל אביב. אל לנו לדבר גבוהה וגבוהה ולהתנער מאחינו ורעינו. אך חשוב להבין שבמקרה זה יש לנו את האפשרות לקיים את שני הציווים, והאחד איננו בא על חשבון השני. בישראל יש היום עשרות אלפי מבקשי מקלט, אך זהו מספר זעום ביחס לתושבי המדינה בכללם. פיזור גאוגרפי רחב יותר ומדיניות נכונה של שילוב אנשים אלו בתחומי החקלאות, הסיעוד והמסעדנות עשויה להביא לפתרון ראוי ולקליטה נכונה.
אך גם זה איננו מספיק. בפרשתנו הציווי על יחס ראוי לגר מופיע בלשון יחיד: "וגר לא תונה", ואילו בפרשת קדושים מופיע בלשון רבים: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו". הרש"ר הירש מפרש שהפסוק הראשון מכוון להתנהלות של המדינה, ואילו הפסוק השני מכוון להתנהלות שלנו כחברה, בה אנחנו לא מטילים את כל המחוייבות על המדינה אלא כל אחד ואחת מאיתנו רואים חובה לדאוג לגרים באופן אישי:
"שם נאמר "וגר לו תונה"; והרי זאת בעיקר אזהרה למדינה, שלא תיכשל באונאת הגר; אין לקפח את הגר לעומת האזרח מבחינת זכויותיו וחובותיו. ואילו כאן נאמר "לא תונו" בלשון רבים; והרי זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה; אל יתנו לו להרגיש את גירותו ביחסים האזרחיים של החברה" (פירוש הרש"ר הירש לויקרא יט, לג).
הדרישה מהמדינה למצוא פתרון איננה פוטרת כל אחד ואחת מהתנהגות ראויה כלפי הגרים שבתוכנו. החובה החוזרת ונשנית לאורך התורה מזכירה לנו שהמשמעות העמוקה של הציווי לכל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, היא ההזדהות עם מי שנמצא היום במצב זהה. נמצא, אם כן, שיציאת מצרים היא היסוד לשני יסודות שנראים לכאורה סותרים: מצד אחד יציאת מצרים היא הבסיס לציוויים הפרטיקולריים ביותר, המייחדים את ישראל מכל העמים, כגון השבת, החגים, והאיסור על עבודה זרה. מצד שני, יציאת מצרים היא גם הבסיס לדאגה לחלש, לאחר ולזר. אך הסתירה היא רק למראית עין. למעשה, שני הכיוונים הללו משלימים האחד את השני, שכן השורש המשותף להם הוא שבאמצעות כל הציווים הללו אנו מידמים לבורא עולם. כשם שבמעשה השבת אנחנו מחקים את שביתתו של הקב"ה ממעשיו, כשם שבציווי על אמונת הייחוד אנחנו מידמים למי שהוא אחד ושמו אחד, כך גם בציווי לחמול על הגר ולסייע בידו אנחנו מידמים לקב"ה, שהוא "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו."
איילת ליבזון היא חוקרת צעירה בתוכנית "יהדות וזכויות אדם" במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת ארגון רבני בית הלל.