פרשתנו מפרטת את המצוות המעשיות לאחר עשרת הדברות, המחולקות לבד מהדיבר הראשון שהוא השורש לשלוש קבוצות של שלושה דיבורים כל אחת: בין אדם למקום בין אדם לעצמו ובן אדם לחברו. שלוש קבוצות אלו מחולקות ביניהן לשלש: מחשבה דיבור ומעשה שכל התנהגות חייבת להיות שלמה בשלושתם. היות ועשרת הדברות התחילו במצוות שבין אדם למקום היה מקום לחשוב שגם בבואה לפרט את המצוות המעשיות תתחיל התורה במצוות שבין אדם למקום. אולם התורה בפרשתנו מתחילה בפירוט המצוות שבין אדם לחברו. ובעוד במצוות של בין אדם למקום הדברים הולכים בסדר של מחשבה דיבור ומעשה במצוות שבין אדם לחברו הסדר הולך מעשה דיבור ומחשבה.
אע"פ שלנו נראה לעיתים ש"דתיותו" של אדם באה לידי ביטוי דוקא בקיומו את מצוות שבין אדם למקום אף אם של בין אדם לחברו הוא קצת מזלזל או לא מקיים באותה האדיקות וההידור. אך באה התורה בפרשת יתרו ובפרשתנו ללמדנו שלא כך הדבר; החשיבות העליונה היא דוקא בקיומן של מצוות של בין אדם לחברו. ואם במצוות של בין אדם למקום החומרה הולכת וגדילה ע"פ מחשבה דיבור ומעשה במצוות של בין אדם לחברו דוקא המעשה הוא העיקר אח"כ הדיבור ורק אח"כ המחשבה.
פרשתנו באה ומלמדת אותנו עוד דבר בהקשר לשתי מצוות שהראשונה מביניהן נתנה בדיבר הראשון מעשרת הדיברות האמונה ביחודו יתברך ובפרשתנו מצוות האהבה לזולת הבאה ומתבטאת במצוות של "לא תראה חמור שונאך" ובאהבת הגר ועוד.
וקשה: היאך יכולה התורה לצוות על כגון זה והרי אין זה דברים הקשורים במעשה אלא ברגשותיו של האדם?
ובואנו לפרש הדברים הקשורים באהבת כל אדם כפי שבא לידי ביטוי בפרשתנו נוכל לבא להבנה נכונה יותר של מצוות האמונה.
כתוב בתורה "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". אומרים לנו חז"ל שאין הכוונה בכאן בשונא עכו"ם אלא דוקא בשונאו יהודי כמוהו. וקשה היאך יכול להיות מצב שהתורה באה וקוראת לאדם מישראל שונא של ישראל אחר והרי אומרים לנו במקום אחר שאסור לו ליהודי לשנא יהודי אחר. ומתרצת הגמ' שהכוונה ליחיד שראה בחברו דבר ערוה ובמצב כזה אסור לו להעיד בבית הדין במצב כזה מותר לו לשנא אותו. (והחזון איש מוכיח שבימינו אין נוהג דין מורידין מפני שאינו גדר הפרצה אלא דוקא הוספת הפרצה). ואולם במקום אחר אומרת לנו הגמ' שאם ראה אוהבו פורק ושונאו מעמיס, כלומר כיון שיש צער בעלי חיים מדאוריתא היה צריך קודם כל לעזור לאוהבו הפורק אולם כדי לכוף את יצרו לאהוב את שונאו צריך קודם כל לעזור לו להעמיס ובעצם לעבור על מצוות צער בע"ח מדאוריתא כדי להכריח את עצמו לאהוב מישהו שבעצם מצוה עליו לשנא. אם כן מה רצון התורה שישנא או שיאהב. (ואמנם אנו לצערנו נוהגים להקפיד ולהדר ב"מצוות" שנאה מישראל ובעוונותינו לא לעשות זאת במצוות אהבת כל איש ישראל).
אלא עלינו להבין שלאמיתו של דבר כל ישראל באים ממקור אחד ובפנימיות הוא ואתה זה דבר אחד רק הגופים מפרידים אולם מבחינת הנשמה אין פירוד. ודבר זה הינו גם באנושיות כולה) ולכן מי שידע לבטל את עצמו לגמרי (כפי שאנו רואים באברהם משה ודוד המבטלים את עצמם לגמרי – אברהם אומר ואנכי עפר ואפר, משה אומר ונחנו מה ודוד אומר ואני תולעת ולא איש; בתחילת ההסתוריה של עם ישראל, בגאולה ראשונה ובגאולה אחרונה) מי שידע לבטל את עצמו לחברו ידע לבטל רצונו לקב"ה וזהו שורש מה שאמרו לפרעה בבואם למצרים "לגור בארץ באנו" באנו לגלות את מציאות הגירות בעולם שאין העולם הזה שלנו אלא אנו כאן כגרים לקב"ה.
ולכן אומר רבי עקיבא שואהבת לרעך כמוך זוהי כל התורה וכל השאר הוא רק פירוש. (לכן גם אומרים בהקשר לאיש ואישה והיו לבשר אחד כיון שבנשמה הם כבר אחד).
ולכן אף אם יש אדם שמצוה לשנאותו בכ"ז צריך לכוף את ליבו גם לאהבו באותו הזמן.
ואין בחינת מצוה זו ומצות האמונה כציווי לאהוב או להאמין כי אם להסיר את המסכים והמחיצות שלא מאפשרות לכך להתגלות. שהרי ישראל אוריתא וקודשא בריך הוא חד הם, שנטע ד' בתוכנו נטיעה זו רק צריך עבודה רבה לגילויה השלם באהבה.