(מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים: (מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ: (מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר: (נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: (נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: (נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: (נג) וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (נד) וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם: (פרק מא)
מדוע טרחה התורה לציין ששני בניו של יוסף נולדו "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב"?
בגמרא במסכת תענית (יא ע"א) מובא: "אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף יֻלד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". על פי זה, חשיבות הציון ששני בניו של יוסף נולדו לפני הרעב היא כדי ללמדנו שבשני רעב אסור לאדם לשמש מיטתו. כך כתב למשל רש"י וכן פרשנים נוספים.
אכן ר"י אברבנאל שואל את השאלה שפתחנו בה (השאלה הארבע עשרה) ואף רומז לדברי הגמרא, אך מתייחס לדברים אלה כדרש. כך הוא כותב:
"באומרו "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". כי למה ייחס תולדות בני יוסף לקודם בוא שנת הרעב. ודרך הדרש ידוע. אבל לבאר הדבר על פשוטו באנו".
לפני שנעיין בביאור שר"י אברבנאל מציע על פי הפשט נציג שאלה נוספת שהוא מעלה בהמשך דבריו:
"גם שהיה ראוי שיכתב הפסוק הזה למעלה, סמוך לאומרו "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע", לא אחרי שזכר שצבר יוסף את בר שני השבע ושֶׁשָּׂם אותו בערים".
ר"י אברבנאל מעיר גם על מיקומם של פסוקים נ-נב העוסקים בבניו של יוסף, שהיה ראוי להיות סמוך לפסוק מה, שם נזכרה אסנת בת פוטי פרע שניתנה ליוסף לאשה. ומדוע צוינו שני הבנים לאחר זיכרון צבירת הבר שצבר יוסף בשני השבע?
נעיין בתשובתו של ר"י אברבנאל לשאלותיו:
"והנה זכר הכתוב לידת בני יוסף ושמותם וטעם אותם השמות, להגיד שהיה משלמותו כל כך, שעם היותו שר ואדון בכל מצרים, והיותו עסוק בקיבוץ התבואה וענייניה, הנה ביום שמחת לבו בלדתם, היה מעלה את זכרון בית אביו ותאוות ארצו על ראש שמחתו. ולכן קרא לבן הראשון מנשה, ואמר: כי נשני ושיכחני א-להים את כל עמלי שהיה בעבדותי, אבל גם מבית אבי כשנפרדתי ממנו והרי אני נשכח משם. וכאילו נתן הודאה על הטובה שנשהו א-להים את כל עמלו, ועל כל הרעה באומרו "ואת כל בית אבי". והבן השני קרא אפרים "כי הפרני א-להים בארץ עניי", שהיה קורא מצרים – עם כל מעלתו שמה – ארץ עוניו, להיותו נפרד מאביו ומהארץ הקדושה. ולזה נזכר כאן הסיפור הזה אחרי סיפור התבואה, להגיד שלא נשכח מבית אביו ומארץ מולדתו, עם כל הגדולה והגבורה והתפארת שהיה לו, ועושר התבואה אשר בידו".
הולדת שני בניו של יוסף נזכרה דווקא בשעת גדולתו של יוסף כשהיה שר ואדון בכל מצרים והיה עסוק בקיבוץ התבואה. אפילו בימים טובים אלה, לפני שהגיעו שני הרעב, כאשר נולדו ליוסף שני בניו הוא "מעלה את זכרון בית אביו ותאוות ארצו על ראש שמחתו". יוסף קורא לבנו הבכור מנשה ובשם זה הוא מודה לה' על הטובה – שכחת עמלו ועבדותו – ועל הרעה – הפרידה מבית אביו. לבנו השני קורא יוסף אפרים "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" – מצרים היא ארץ עוניו "עם כל מעלתו שמה", והסיבה שיוסף רואה במצרים את ארץ עוניו היא "להיותו נפרד מאביו ומהארץ הקדושה".
דברים אלה מעידים על שלמותו הגדולה של יוסף. יוסף לא שכח את בית אביו ואת ארץ מולדתו, "עם כל הגדולה והגבורה והתפארת שהיה לו, ועושר התבואה אשר בידו".
את הדברים האלה הודיעה לנו התורה באמצעות מיקום תיאור הולדת בניו של יוסף וטעמי קריאת שמותיהם לאחר תיאור הצלחתו בקיבוץ התבואה, וכן באמצעות הציון "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". גם כשיוסף עלה לגדולה ומצבו הוא לכאורה מצויין, גם אז הוא עדיין זוכר את בית אביו ואת ארץ מולדתו.