ההיסטוריה של עם ישראל רצופה סיפורים דומים לסיפורו המופלא של יוסף, היועץ הכלכלי שעלה לגדולה בזכות הניהול הכלכלי המבריק והצלת העם המצרי מחרפת רעב. כשרון יהודי זה התגלה עוד פעמים רבות בתחום הניהול הפיננסי של חברות ומדינות, ולא פעם גם היווה מושא לקנאה ולשנאה כלפי העם היהודי כולו.
קשה שלא להתפעל מן החזון של יוסף, מחריצותו, יושרו וכושר הארגון שלו. תכונות אלו אפיינו יהודים רבים שעמדו בראשן של מערכות כלכליות ושלטוניות, וקידשו את שם השמים שהיה שגור בפיהם בזכות נאמנותם וכשרונם. אך תכונות אלו אינן שייכות בהכרח דווקא לעם היהודי, ויש לחפש את סוד ההצלחה של יוסף וכל ההולכים בדרכו דווקא בגישה האמונית לחיי הכלכלה.
המפרשים התעכבו על אחד הפרטים בחלומו של פרעה, פרט שהודגש על ידי פרעה בעת סיפור חלום הפרות ליוסף, והוא תופש מקום מרכזי בפתרונו. הפרות השמנות והשיבולים הבריאות מסמלות בחלום פרעה את שבע השנים הטובות, ואילו הפרות הרעות והשיבולים הדקות העולות אחריהן מסמלות את השנים הרעות הבאות אחריהן, זה ביחס לתיאור האובייקטיבי של האירועים. אך התורה מדגישה גם את היחס הסובייקטיבי אל השנים הרעות בהשוואה לשנים הטובות, ומוסיפה לתאר בחלום כיצד הפרות הרעות בלעו את הפרות הטובות "ולא נודע כי באו אל קירבנה".
באופן פשוט, תיאור זה אינו מתייחס לעובדות או לסדר האירועים הכרונולוגי כלשעצמם, אלא עוסק בתודעה המלווה את מי שחווה על בשרו את שנות השובע והרעב. מבחינתו, עוצמת הרעב של השנים הרעות היתה גדולה עד כדי כך, שהן השכיחו מלבו לגמרי את השפע של השנים הטובות והשבעות, וכפי שפתר יוסף: "ונשכח כל השבע בארץ מצרים...ולא יודע השבע בארץ" (מא, ל-לא).
שכחה זו מבטאת את חוסר האונים המוחלט של המצרי, שאינו יודע כיצד לקחת את ימי ההצלחה והטובה ולהשתמש בהם כמנוף לימים פחות מוצלחים. אמנם גם המצרים ניסו לחקות את הפעולה הטכנית של אגירת התבואה, אולם התבואה שאגרו בכוחות עצמם לא השתמרה כתבואתו של יוסף (רש"י שם, נה), משום שבמהותם הם חסרים את כוח השימור של הברכה. גישתו הבסיסית של הרשע מביאה אותו בהכרח למצב שעושרו "לא נודע" לו, וכשם שלא נודע לו מקורה האלוקי של ברכתו כך לא נודעת לו דרך השימור הראויה של ממונו, גם כאשר הוא חוסך אותו (עיין 'שפת אמת', תרנ"ג).
המהר"ל (נתיב העושר, פ"ב) עמד על תכונתו הבוגדנית של העושר החומרי, כאשר האדם אינו מייעד אותו לצרכי הרוח אלא לצרכי החומר בלבד. וכפי שדרשו חכמים את הלשון "נכסים" – שנכסים מזה ונגלים לזה, "זוזים" –שזזים מזה לזה, ו"ממון" – מה אתה מונה (-הרי אין בו חשיבות), ללמדך שאין לאדם אחיזה מוחלטת בממונו מן הצד החומרי אלא רק כשהוא משמש אותו לעמלו הרוחני.
מרן הרב קוק (עין אי"ה שבת פ"ב, א) השתמש בדיני נר שבת וחנוכה כדי לבטא רעיון זה. שאיפת העושר החומרי כשלעצמה היא בבחינת הקיקיון של יונה "שבן לילה היה ובן לילה אבד", משום שהיא חיצונית לבעליו ואינה מחוברת כדבעי עם אישיותו ושאיפותיו הרוחניות. שמנה של הצלחה זו פסול להדלקת הנר, מפני שהוא אינו נמשך יפה אחר הפתילה ואורו הנשמתי של האדם אינו נאחז בו יפה. ולעומתו, השמן הכשר להדלקה מפני שהוא נמשך יפה אחר הפתילה היא רק אותה ההצלחה החומרית, שקשורה באופן הדוק עם שאיפותיו הרוחניות של האדם ומשמשת כאמצעי למימושן.
גישה זו מאפיינת את הצדיקים "שממונם חביב עליהם יותר מגופם" משום שהם מייחסים לו את הערך האמיתי. הם בבחינת "צפנת פענח" המגלה את התוכן האמיתי שברכת ה' צופנת בקרבה, ויודעים כיצד לשמר אותה משום שהם זוכרים את מקורה ואת ייעודה.
בדור שבו ה'אמצעי' הממוני הפך ל'תכלית', והגישה החומרנית השלטת בעולם מתיימרת "להשכיחם תורתך" ולהשליט בו את אלילי הכסף והזהב, נדע לזכור את מקורה של ברכת ה' ואת ייעודה הראוי.