מביוגרפיה לביולוגיה

החטא ועונשו

מסיפורה של מרים - שלקתה בצרעת כאשר דיברה סרה במשה (במדבר יב א, י) - לומד המדרש (תנחומא, פרשת מצורע סימן ו') שמחלת הצרעת היא עונש על חטא לשון הרע. המדרש דורש את המילה 'המצורע' - 'המוציא רע' (ויקרא רבה פרשה טז), אדם המדבר רעות על הזולת. ידידי יהושע הופמן  מציין (על בסיס פירוש ה'כלי יקר'), שאפשר לראות במשפט 'המוציא רע' לא רק את תיאור החטא אלא גם את העונש שלו. כלומר מי שמדבר רע על אחרים סימן שטמון בתוכו רוע, והצרעת למעשה חושפת את כיעורו ברבים. הופמן מביא עוד פירוש, ש"המוציא רע" מרמז על התיקון, כלומר שטקס ההיטהרות של המצורע מאפשר לו להוציא את הרוע שבנפשו ולהשתחרר ממנו.

שלושת הממדים - החטא, העונש והתיקון - קשורים זה בזה. העונש מקביל לחטא: כנגד "המוציא רע",דיבר המגלה רע על הזולת, יש "המוציא רע", צרעת שגם היא מגלה רוע פנימי בנפשו של המדבר. גם התיקון מבוסס על העונש, שהרי הצרעת מאפשרת לאדם להשתחרר מהרוע שבתוכו. היא מחייבת אותו להתבונן ברוע שבו ולהתמודד אתו, כמו מחלה שמתפרצת ומאפשרת לאדם להתמודד עם שורש הבעיה. כאשר דברים אינם יוצאים החוצה, יש סכנה שהבעיות רק יחריפו עם הזמן.

ספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, מלמד על הסכנה שבפער בין הפנים לחוץ, כאשר אין הרוע שבאדם מראה את אותותיו כלפי חוץ. דוריאן גריי הוא בחור צעיר שהתברך ביופי ובמידות טובות. תווי פניו מקרינים תמימות וטוב לב. כאשר חבר שלו מצייר את דיוקנו, דוריאן מתבונן בציור המרהיב ומבין שבדיוקנו הוא לעולם יישאר צעיר ויפה, ואילו במציאות הוא יזדקן  ויאבד מיופיו. דוריאן מעלה משאלה להתחלף עם דיוקנו - הוא מבקש שהוא עצמו לא ישתנה ואילו דמותו שבציור היא שתזקין ותתכער עם הזמן. בחלוף הזמן דוריאן הופך להיות מושחת, מראהו התמים אינו משתנה. אנשים ממשיכים לתת בו אמון ואין דרך לעצור את הידרדרות העניינים עד לסוף הטרגי של הסיפור.

התבוננות

האדם שלוקה בצרעת חווה 'על בשרו' (פשוטו כמשמעו) את התחושה שגרם לאחרים לחוות. דיבורו על הזולת גרם לאחרים להביט בזולתו באור שלילי, ואילו עכשיו אחרים מביטים בו וסולדים ממנו הן מחמת מראהו החיצוני - גופו מכוסה צרעת, שיער ראשו פרוע ובגדיו קרועים (כפי שנדרש ממנו בויקרא יג, מה) - הן מחמת אישיותו, שהרי הכול יודעים על שום מה לקה בצרעת.

המצורע צריך  להכריז על עצמו 'טמא טמא' (שם). השל"ה מסביר את פשר הדבר - במקום לחפש את החסרונות בזולתו הוא נדרש לראותם בעצמו. היכולת של האדם להכיר בחסרונותיו חיונית כדי לאפשר לו להכיל את חסרונותיו של הזולת. כאשר אדם חי במודעות שהוא עצמו אינו מושלם, הוא יגלה יותר אמפתיה כלפי זולתו ויוכל להכיל יותר את מגבלותיו. ברוח זו הסביר הבעל שם טוב את המשנה 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו' (נגעים ב, ה). כל נגע שאדם מסוגל לראות בחוץ הוא 'מנגעי עצמו', קרי, אם אדם מסוגל לראות את החיסרון בזולתך, סימן שהוא עצמו לוקה בו, וכפי הפתגם בתלמוד "כל הפוסל במומו פוסל" (קדושין ע ע"ב). תובנה זו מביאה את האדם לחוש ענווה כאשר הוא מבחין בחסר אצל הזולת, ולא להתנשא מעליו.

חלק מתהליך ההיטהרות הוא ההתבודדות: 'כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' (ויקרא יג, מו)

הבדידות תגרום לאדם להתגעגע לאחרים. הוא ירגיש בחסרונם ולא יקבל אותם כמובן מאליו. כך הוא ישוב לחברה כשהוא בוחן אותה מנקודת מבט חיובית יותר (תודתי לאביתר פלד על תובנה זו).

פסיכודרמה

אחרי שהאדם נרפא מנגע הצרעת, הכוהן לוקח  שני ציפורים, את האחת הוא שוחט ואילו את השנייה הוא משלח  'עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה' (ויקרא יד, ז). המדרש מסביר את המשמעות הסימבולית של הציפורים בטקס ההיטהרות: 'הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן'. (תנחומא מצורע סימן ח). רש"י (שם יד, ד) מרחיב: 'לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול'. נראה שכמו שהפסיכודרמה נותנת ביטוי מוחשי לתהליך הנפשי הפנימי באדם, כך כאן, הציפורים מייצגות את תהליך ההשתחררות מלשון הרע, כאשר את האחת שוחטים ואת השנייה משלחים למרחקים.

 גוף ונפש

הקשר בין הצרעת - שהיא מחלה פיזיולוגיות, ללשון הרע - שהוא דפוס התנהגות נפשי בעיקרו, מבטא את הקשר ההדוק בין גוף לנפש. טענתה המרכזית של  קרוליין מייס בספרה 'אנטומיה של הנפש' היא שהביוגרפיה שלנו הופכת להיות הביולוגיה שלנו. הרגשות, המחשבות, והדרך שאנו חיים בה, לכולן יש השלכות פיזיולוגיות. בכך אנחנו שותפים בהתהוות המחלות שמהן אנו סובלים, ובכך יש לנו היכולת והאחריות להיות שותפים בתהליך הריפוי שלהן. מעולם הנפש יצאו הבעיות הגופניות שלנו, ובו יימצא פתרונן.