(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ: (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: (יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: (כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: (כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
(פרק יד)
סדר כתיבת הפסוקים מעורר תמיהה: מה טעם הפסיק הכתוב בין יציאתו של מלך סדום (פסוק יז) לדברו אל אברהם (פסוק כא)? והלא נראה שהיה עדיף להסמיך את יציאתו לדיבורו, ולאחר מכן (או קודם לכן) לתאר את פגישתו של אברהם עם מלכי צדק מלך שלם!
לדעת האלשיך הקדוש "אי סדר" זה נועד כדי להבליט את ההשוואה בין מלך סדום למלכי צדק, וכה דבריו:
הנה מהראוי יסמוך אחר פסוק זה (=פסוק יז) ויאמר מלך סדום, ולא יפסיק בנתים בענין מלכי צדק. אך יאמר ראו נא מה בין מלך סדום למלך שלם, כי מלך סדום, למה שהוא מרעים וחטאים, לא יצא לקראת אברם להקביל פניו בבאו להכות את אויביו, כי אם עתה אחרי שובו מהכות את כדרלעומר וכו. וגם עתה לא נתעורר כי אם אל עמק שוה וכו שהוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מג, ה) שהושוו כל האומות ועשו לו בימה והמליכוהו עליהם, וזהו אל עמק שוה הוא עמק המלך, ואמר כי שם יצא מלך סדום, במקום שראה כל האומות מקבילים פניו ומנשאים אותו, נוסף גם הוא כתוספת עליהם, עם שהוא בלבד אשר קבל טובה בפרטות, וגם אז בידים רקניות. אך מלכי צדק למה שהוא מלך שלם הוציא לחם ויין עם שהוא כהן לאל עליון, ואדרבה מהראוי שהכל יביאו לו דורון.
מלך סדום, מלך עיר הרעים והחטאים, לא חשב שהוא צריך להזדרז כדי להקביל פניו של מושיע עמו, אברהם. הוא לא בא להקביל את פניו אלא "אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ", כלומר זמן מה לאחר נצחונו של אברהם ושובו בשלום.
מלך סדום לא הזדרז להכיר טובה לאברהם, וגם כשבא להקביל את פניו בא רק כנספח. על יסוד הביטוי "אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" מתארים חז"ל את טקס המלכתו של אברהם על ידי כל האומות ("ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמענו אדוני וגו, אמרו לו מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו"). לטקס זה שבעמק שוה הוא עמק המלך הגיע גם מלך סדום כיון "שראה כל האומות מקבילים פניו ומנשאים אותו, נוסף גם הוא כתוספת עליהם". אמנם, מן הראוי היה שמלך סדום יכיר טובה לאברהם באופן אישי כיון "שהוא בלבד אשר קבל טובה בפרטות", אך מלך סדום כמייצג עיר הרעים והחטאים, לא נהג כך. ולא זו אף זו, גם כשהגיע עם כולם לעמק שוה הוא עמק המלך, "בידים רקניות" בא.
כפיות הטובה של מלך סדום הובלטה על ידי הכתוב בזה שתאר מיד לאחר יציאתו הלא ראויה של מלך סדום את יציאתו של מלך אחר לקראת אברהם - מלכי צדק מלך שלם. מלכי צדק לא נושע על ידי אברהם אבל "למה שהוא מלך שלם" (שים לב למשחק המילים הנאה) יצא לקראת אברהם והוציא לחם ויין. כמו כן מדגיש הכתוב שמלכי צדק הוא כהן לאל עליון כדי לבטא את גודל מעשהו שלמרות ש"מהראוי שהכל יביאו לו דורון" הוא הוציא לחם ויין ולא כמלך סדום שבא "בידים רקניות".
בהמשך דבריו מציע האלשיך הקדוש דרך אחרת להסבר "אי הסדר" שבהפסקת איזכורי מלך סדום באיזכור מלכי צדק מלך שלם, וכך כתב:
עוד אפשר דרך שני, והוא כי עד כה חשב מלך סדום אולי אברם יתן לו כל הרכוש כי כל ישעו וכל חפץ לא היה רק על לוט בן אחיו, אך בראותו שויתן לו מעשר מכל, אז אמר אם לא היה בדעתו לקחתו לעצמו כי אם להחזירו לא היה נותן ממנו מעשר מכל. וזהו שסמך ויתן לו מעשר מכל ויאמר מלך סדום כו תן כו והרכוש קח לך.
מלך סדום חשב שכוונת אברהם היתה להציל את לוט אחיו ואין לו כל חפץ ברכוש, ולכן לא חשב להציע כל הצעה כשיצא לקראת אברהם. אולם, בעקבות פגישתם של אברהם ומלכי צדק, ובעקבות העובדה שאברהם נתן למלכי צדק מעשר מהרכוש, הבין מלך סדום ש"אם לא היה בדעתו (של אברהם) לקחת לעצמו (את הרכוש) כי אם להחזירו לא היה נותן ממנו מעשר מכל", אבל כיון שנתן אברהם מעשר למלכי צדק משמע שבדעתו לקחת את הרכוש לעצמו. לאור הבנתו זו פנה מלך בסדום בהצעה "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". יש לשים לב שבעוד שלפי האפשרות הראשונה אכן יש "אי סדר" בפסוקים אלא ש"אי סדר" זה הוא מכוון, לפי האפשרות השניה הפסוקים מסודרים בדיוק לפי סדר התרחשותם.
אכן מלך סדום ברוב חוצפתו סבר שהרכוש הוא שלו כפי שעולה מאמירתו לאברהם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", דהיינו אמנם הוא שלי אבל אני נותן לך אותו ("קח"). על כך השיב לו אברהם בשבועה: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם", מבאר האלשיך הקדוש (במסגרת זו נציג את התייחסותו רק לענין הרכוש ולא לענין הנפש):
ואם אקח מכל אשר לך הוא הרכוש, לא על שאינו שלי כי הלא הצלתי לעצמי, רק על חילול השם שלא תאמר אתה החושב שלא זכיתי בו תאמר אני העשרתי את אברם.
יתכן שהיה בכוונת אברהם לקחת את הרכוש לעצמו כדין, אבל לאור העובדה שמלך סדום סבור שהרכוש שייך לו, חשש אברהם שעלול מלך סדום לטעון "אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם", וכדי למנוע חילול השם זה נמנע אברהם מלקחת מן הרכוש. והוסיף "בִּלְעָדַי" - "כלומר מופרש ממני הוא הרכוש כדי לתתו לך שלא אכלתי ממנו מפני קדוש השם". אך הוסיף אברהם גם מילת מיעוט "רַק" - "מיעט במלת רק המעשר שנתן לכהן, והוא על כי מן הדין של אברהם היה".