רבים עמדו על ההבדל הבסיסי שבין נח ואברהם. שניהם התהלכו "עם האלוקים", אולם קיים שוני מהותי ביניהם. נח - "איש צדיק" היה. אבל "צדיק בפרווה", שדאג רק ל"אנשי שלומו" הקרובים, המסתגר בתיבתו, בשעה שבחוץ יורד מבול ומאיים לכלות את העולם כולו. לא כן אברהם. מראשיתו, נגלה הוא לעינינו כצדיק שאינו פרוש מהעולם הזה, אלא מבטא את צדיקותו דווקא בחיים עצמם, בעת שמעורב הוא בדעת עם הבריות. את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", דרשו חז"ל כמכוון לאותם נפשות ש"עשו" אברהם ושרה, שגיירו אותם לעבודת ה'. לא באמצעות כפיה ופיתוי, אלא על ידי דוגמא אישית: "שהיה אברהם אבינו מכניס בני אדם לביתו, ומאכילם, ומשקם, ומאהיבם, ומקרבם ומגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה".
צדיקותו של אברהם נגלית לעינינו לא רק ב"שבתו בביתו", באוהלו-שלו, שאליו הוזמן כל אורח עובר דרך (גם כאלה שנגלו לו כערביים עובדי עבודה זרה! -רש"י יח, ד), אלא גם ב"לכתו בדרך", בעיסוקו במשא ומתן. בניגוד לאנשי עסקים קשוחים בני ימינו, אברהם אבינו, "כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב", אינו מוכן ל"מות" על פחות משווה פרוטה. להפך: משמתעורר סכסוך כספי, מציע הוא בנדיבות לבו לאחיינו לוט, לבחור את חלקו בארץ. נדיבות לב זו מתגלה גם בתום מלחמת המלכים. אברהם מסרב לקחת משלל המלחמה, שלא עמל בו, "מחוט ועד שרוך נעל". בה בעת, אין הוא שוכח את "נעריו". לאמור: רשאי אתה, ואולי אף חייב מבחינה מוסרית, לוותר על חלקך-שלך, אך אל לך להיות נדיב על חשבונם של אחרים.
במלחמה זו טמון מסר גדול נוסף, לשעה ולדורות. אברהם אבינו אינו נשען על "צדיקותו" ואינו מסתפק בהמתת עצמו ב"אוהלה של תורה", תוך העלמת עין מאחיו הנתונים בצרה ובשביה. הוא נחלץ לעזרתם, יוצא למלחמה בעצמו ומגייס גם את 318 "חניכיו ילידי ביתו" (יד, יד). חז"ל נחלקו בשאלה מי היו אותם "חניכים". רש"י, בעקבות חז"ל, מפרש שהיה זה אליעזר לבדו, שמניין שמו עולה בגימטריא ל318-. אכן, ר' אפרים מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר", אינו ממהר לקבל הסבר זה, שהרי מנוגד הוא לפשט הכתובים. לכן, הוא מעדיף לומר שאכן גייס אברהם להצלת אחיו מאות אנשים ולא סמך על תורתו ואמונתו בה', אלא יצא עמם למלחמה עצמה.
מעשה אבות - סימן לבנים. הביטחון בה' וקיום מצוותיו אינם פוטרים את המאמין מנטילת חלק במאמץ המלחמתי. מנגד, עשייה ביטחונית, שכולה מסתמכת על "כוחי ועוצם ידי", ואינה מלווה באמונה וביטחון בה' נדונה לכישלון. רק שילובם של השנים, הוא-הוא הערובה לניצחון.