"[וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן] וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית י"ג, יא) - הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוהו. בראשית רבה מ"א, ז.
דבריו של אברהם ללוט "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (שם, ט) עשויים להיות מובנים כהצעה כללית לפיה לוט יכול לבחור לעצמו כל מקום בארץ שבו יחפוץ. לפי קריאה זו של דברי אברהם, לא ברור מדוע המדרש קובע שכבר בשלב זה שבו בחר לוט לנסוע לכיוון סדום - ביטא את מאיסתו באברהם ואלוקיו.
אלא שבשפת המקרא הכיוונים ימין ושמאל כמו גם אחורה וקדימה, אינם מסמלים כיוונים יחסיים בלבד. בעברית המודרנית אנו רגילים לבטא את הכיוונים המוחלטים בשמות מזרח ומערב צפון, דרום. כיוונים אלה מקורם בתנועת השמש: מזרח - שמשם זורחת השמש, מערב - ששם מצויה השמש בעת ערב, דרום - מלשון דר-רום שכאשר השמש דרה ברום השמים היא מצויה בכיוון זה, ואילו צפון הוא הכיוון בו השמש צפונה ואינה נגלית לעולם.
לעומת זאת המקרא (כמו גם כתבים אחרים מן המזרח הקדום) אינו משתמש רק במערכת זו של כיוונים, אלא גם בשתי מערכות נוספות. מערכת אחת היא מערכת כיוונים המבוססת על אזורים גיאוגראפיים גדולים ומוכרים כגון ימה (מערב) ונגבה (דרום).
המערכת המקראית השניה, היא מערכת הכיוונים המוחלטת שבביטויים ימין, שמאל, אחורה וקדימה. בניגוד לאדם המודרני שמצפין את מפותיו לפי התכונה המגנטית של המצפן, בעולם שלפני מציאת המצפן הכיוון הטבעי המשמש כנקודת ייחוס קבועה הוא מקום זריחת השמש - ולכן הכינוי קדמה זהה לכיוון מזרח.
זו הסיבה לכך שים המלח נקרא "הים הקדמוני" (יואל ב, כ) ואילו הים התיכון נקרא "הים האחרון" (שם) - כים שנמצא מאחור, בצד מערב, כאשר מביטים לכיוונה של השמש העולה. לפי אותה נקודת ייחוס, שמאלה הוא צד צפון, וימינה הוא צד דרום. מכאן נגזר תימנה כקריאת כיוון לדרום, ואף כינויה של הארץ תימן כארץ המצויה בצד ימין - בדרום.
לאור הבנה זו, יש לקרוא את הכיוונים שציין אברהם בדבריו, ככיוונים הבאים להגדיר ללוט להיכן עליו ללכת. בתחילת הפסוק אמנם אברהם אמר "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ" אך בהמשכו אברהם רצה להבהיר ללוט את הכיוונים המומלצים - דרום או צפון בלבד, כיוונים שישאירו אותו במרכזה של הארץ המובטחת. כבר אונקלוס טמן פרשנות זו בתרגומו: אם את לצפונא - אנא לדרומא, ואם את לדרומא - אנא לציפונא (אונקלוס לבראשית י"ג, ט).
לפי קריאה זו, נועדה אזהרתו של אברהם למנוע מלוט לצאת מהאזור הצר של הררי כנען, התלויים בברכת ה ובגשמיו. יש לזכור שהאזור המיושב בתקופה זו, הסהר הפורה של מצרים, כנען ומסופוטמיה היה מפותח בעיקר בשתי קצוותיו: במצרים שעל הנילוס, ובמסופוטמיה שעל הפרת והחידקל. ארץ כנען מתוארת בתורה כ"אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים י"א, יא), והיא נתפסה בתקופת האבות כאזור מעבר בין מצרים ומסופוטמיה, ששם היו מקורות מים קבועים שהיוו את הבסיס לתרבויות האנושיות המפותחות.
לוט, שהגיע ממסופוטמיה, מאור כשדים - ושבמסגרת מסעותיו עם אברהם אף ראה את עוצמתה התרבותית של מצרים, חיפש בארץ את המקום הדומה ככל האפשר לאזורים עשירים ונוחים אלה, ומצא אותו ב"כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... כְּגַן ה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית י"ג, י). גן ה המתואר בתחילת הספר הוא גן המושקה על ידי נהר ששניים מראשיו הם הפרת והחידקל (בראשית ב, יד), כך שייתכן וכוונת הפסוק היא להדגיש את בחירת סדום לא רק בשל דמיונה למצרים - אלא גם בשל העובדה שהיא ניזונת ממקור מים קבוע כמקום הולדתו של לוט.
בכך, לדעת דרשתנו, ביטא לוט את המהלך ההפוך מכיוונו של אברהם המקיים בראשית פרשתנו את הציווי "לך לך". בעוד שאברהם עובר במתכוון לארץ בה יהיה תלוי בחסדי שמיים, לוט מעדיף לחפש בארץ זו את הפינה בה יוכל להרגיש כמו בבית - באור כשדים, כאומר אי אפשי לא באברם ובדרכו - ולא בתלות השוטפת באלוקיו.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן. המדור מתפרסם במסגרת המדור בעיניים של חז"ל בעלון שבתון.