במוקד הפרשה נמצא תיאור מעשה העגל, מעשה המהווה טראומה תיאולוגית הנותרת כשריטה בתודעה היהודית:
וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
מה קרה שם? מה הסיפור? איך יכולים אנשים לחשוב שעגיליהם שהפכו לעגל עכשיו? הם האלוהים שהוציאו אותם בעבר ממצריים?
יש לנו נטייה כשאנחנו נתקלים בדברים מוזרים לשייך אותם לתופעה כוללת ולחשוב שבכך הסברנו את המוזרות שאיננה נוחה לנו. נוכל לומר כאן, הם עשו פסל ופסלים הם תופעה מוכרת. אלה שזאת אשליה של הבנה ואין זאת הבנה. העובדה שהיתה תופעה שכזאת איננה מסבירה אותה. כמה וכמה מהמפרשים תהו גם הם על פשר התודעה המוזרה הזאת:
וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל שנוצר היום לא העלם ממצרים?! (רשב"ם).
אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים. (הרמב"ן).
בפתיחת ספר הזוהר מופיעה דרשה קסומה, המנסה להעמיד תודעת עגל אפשרית. ספר הזוהר שם זה לצד זה שני פסוקים:
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. (ישעיהו מ')
על פי ספר הזוהר, 'אלה' בישעיהו הם הכוכבים. הבורא אותם הוא 'מי', השאלה והתמיהה המתעוררת אל מול מראה הכוכבים. אם הופכים את אותיות המילה 'מי' ומצרפים אותה ל'אלה' מתקבל - ... 'אלהים'. אלוהים על פי תמונה זו איננו יש האחר למציאות, אלא המציאות עם התמיהה והכמיהה אל מעבר לה. חטא עושי העגל היה בכך שהם הפרידו בין 'אלה' ל'מי', ביטלו את התמיהה והותירו את הכוכבים, את הטבע כישות סגורה שהעגל הוא חלק ממנה.
במבט ראשון נראית קריאתו של ספר הזוהר עם כל יופייה רחוקה מפשוטו של מקרא, אבל בואו ונתבונן בסיטואציה ללא הנחות קודמות ('בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' הורו לנו חכמים באחד מכללי הלמידה שלהם), ואולי נגלה בה פנים חדשות.
העם מגדיר את משה כ'איש אשר העלנו מארץ מצרים'. לאחר מכן על העגל הם אומרים: 'אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.' מי העלה אותם ממצריים, משה או אלוהים?
את משה האיש אפשר היה לראות, מוביל ומנהיג את העם. את אלוהים אי אפשר היה לראות, ומלבד לרגע בסיני - גם לא לשמוע. אך בתודעת העם משה לא פעל כישות סגורה אלא מכוח האחר הנסתר שהניע את התהליכים. עתה משה נעלם - 'לא ידענו מה היה לו'. אפשר היה לחשוב כי הם יחפשו תחליף למשה, אך התחליף שנמצא הוא לאלוהים. האם יכול העגל להיות הכוח האחר המניע את משה?
התבוננו בעגל, בחיה הקטנה המקפצת בפזיזות ליד אימה הפרה הכבדה והאיטית. העגל הוא חיה ומביא לידי ביטוי את החיים שבחיה. אולי בתודעת הרוקדים בפסל העגל העשוי מהעגילים, כלי היופי המבליטים את החיים ואת הנשיות, כאן מגולם הכוח המניע את תנועת השחרור הגדולה ממצריים.
נחזור לקריאה הרגישה של הזוהר. 'אלה אלוהיך ישראל' איננו ביטוי שגוי אם מוסיפים לו את ה'מי'. החיות הויטאלית שבחיה היא כוח שאין להתעלם ממנו. משה הוא איש האלוהים, כלומר הוא גם איש וככל איש הוא גם חיה וגם יצור תבוני. אין משה ללא החיה שבו המניעה אותו והנוסכת עוז ותעצומות. אלוהים מתגלה בעולם דרך העולם, למי שמטה אוזנו לשמוע את קולו. אלוהים הוא החיוּת והוא המוסיף כוח וכיוון.
המסקנה הנובעת מקריאה זו היא מבטו של איש האמונה בעולם לא שונה ממבטו של איש הכפירה. שניהם רואים את העולם, את ה'עגל'. ההבדל הוא בפרשנות של חיותו של העגל. החטא הוא בעשיית העגל. התובנה הזאת חייבת להישאר כשפה נסתרת של פרשנות. החצנתה פוגמת בה ומגשימה את האחר המניע את העולם ומוביל אותו אל עבר יעדיו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים