"וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פַּנִים אֶל-פַּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא)
בפרשת כי תישא מופיע הסיפור של חטא העגל. סיפור זה מהווה כמין מאמר מוסגר בהמשכיות הוראות התורה הקשורות לבניית המשכן.
ידוע הדבר שיוזמת החטא באה לא מהעברים אלא מצד הערב רב שהעלה משה ממצרים יחד עם שבטי ישראל. מהות החטא היתה דוקא הכוונה להחליף את משה רבנו ע"י אליל ולא היתה בבחינת עבודה זרה במובן הרגיל של המילה, שהיא עבודת כוכבים ומזלות או עבודת הכוחות הטבעיים של העולם, במקום הבורא ברוך הוא. חטא העגל נבע מהנטיה הטבעית העמוקה של אומות העולם, מחוץ לשושלת בני שם, להפוך את גיבוריהם לאלילים, גיבורים אשר נתפסו אצלם כמתווכים בין האלקים והאדם.
אמנם, אף על פי שלא היה לכנסת ישראל בעצמה (ז"א צאצאי השבטים) חלק במעשה העגל, הם לא הצליחו למנוע את המעשה. לפיכך, נחשב להם החטא כאילו היו הם שותפים בו, ויהיה עליהם לסבול את תוצאותיו. הודות לתפילתו של משה, העונש ייפרס משך כל זמן ההיסתוריה. אבל ישנה גם תוצאה מיידית המתבטאת בכך שמכאן ואילך, דבר ד' בבחינת התגלות התורה לישראל יתייחד אל משה רבנו בלבדית.
הדרך בה מבטא הפסוק את ההתגלות המיוחדת הזאת למשה רבנו באופן אישי הביאה את המפרשים להזהיר אותנו כנגד השקפה מגושמת (=אנתרופומורפית) של ההתגלות. הם מתבססים בדרך כלל על פסוק פ"ט שבפרק ז' בספר במדבר: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר (המ"ם בחיריק) אליו וגו' ". המילה מדבר כפי שהיא מוטעמת ע"פ המסורה, המ"ם בחיריק ולא בשבא, משמעותה הפשוטה היא כאילו היה הקב"ה מדבר אל עצמו נוכח משה. וכן בקשר לפסוק בו התחלנו, רש"י מביא את תרגום אונקלוס: "מתמלמל", דבר הגורם לקריאת הפסוק כביכול באופן הבא: "וידבר ד' אל עצמו עבור משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". איש מדבר אל רעהו כפי שהיה מדבר אל עצמו, זאת אומרת בכנות מוחלטת, בלי להסתיר ממנו דבר. (כדאי להזכיר כי הרעות היא המדרגה הגבוהה ביותר בקשר של האדם עם זולתו, כפי שמעידה הברכה השביעית משבע ברכות הנישואין, למעלה מאהבה ואחווה, מעבר לשלום). לכן הפסוק מורה בעיקר על בחינת אמיתת דבר ד' אל משה במובן הרבה יותר משמעותי מאשר על בחינת קירבה מיוחדת כביכול בין הקב"ה ומשה רבנו, קירבה המעלה באופן מידי את בעית ההתייחסות אל ד' בהאנשה או בהגשמה.
בנוסף לכך, ניתן גם להדגיש ענין מיוחד העולה מפרט דקדוקי מעניין. על פי הכלל של וא"ו ההיפוך, הפועל "ודיבר" יכול להיקרא כלשון עתיד, דבר המגלה מימד נוסף בענין של דיבור ד' עם האדם, אחרי שנציין כי מובן המילה "כאשר" יכול להיות גם "כפי ש-" וגם "בזמן". ובכן, מתי ידבר ד' עם משה? כאשר ידבר איש אל רעהו! במילים אחרות, אף על פי שהתגלות דבר ד' לאדם תלויה באמיתות המוחלטת של המימד הנבואי, היא זמינה בכל מצב שמסוגל האדם לדבר אל זולתו, זאת אומרת שמובטח הימצאותו של מוסר האחווה בין איש לרעהו.