הציווי להקמת הכיור וכנו המופיע בראש פרשת כי תשא מוזכר לאחר הציוויים להקמת כלי המשכן, לעשיית בגדי הקודש ולתרומת מחצית השקל: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שמות ל, יז-כא). לדעת הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, ביאור על התורה, מהדורת גוטליב, שמות ל, יח, עמ' קצז) הציווי לעשיית הכיור לא ניתן יחד עם הציווי לעשיית שאר כלי המשכן "כי לא היתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכונה באותם הכלים... אבל היתה הכוונה להכין את הכוהנים לעבודתם".
עשייתו בפועל של הכיור מוזכרת בפרשת ויקהל: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, ח). העניין של המראות הצובאות בואר בספרות חז"ל כמתייחס למראות שהנשים עשו בהן שימוש במצרים לצורכי פריה ורביה. כך בבבלי סוטה (יא ע"ב) מובא המאמר הידוע לפיו הגאולה הייתה בזכות הנשים הצדקניות, ולאחריו מובא פירוט פועלן של הנשים אשר עודדו את בעליהן בשעבוד ועוררום לפריה ורביה. במקבילה בתנחומא (פקודי, ט) מופיע המוטיב שהנשים עוררו את תאוות בעליהן באמצעות מראות: "משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר". מראות אלו, אשר על ידן הועמדו צבאות ישראל, נידבו הנשים למשכן ועשו מהן את כיור הנחושת ואת כנו, ומן הכיור היו אף הסוטות נבדקות אם טהורות הן אם לאו. למעשה, כבר ב"מכילתא דרבי ישמעאל" מוזכר קצרות כי יציאת מצרים נזקפת למעשי הנשים הכשרות שהסתייעו במראות הצובאות: "רבי נתן אומר 'בכושרות' (תהילים סח, ז) במעשי הכשרות שלהם וכן הוא אומר 'במראות הצובאות'" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, פרשה טז, עמ' 62) (ראו עוד יעל לוין, מדרשי בתיה בת פרעה, ירושלים תשס"ד, עמ' 11–15. למקורות נוספים על המראות הצובאות עיינו תורה שלמה, חלק עשרים ושלשה, לח, ח, עמ' 50–52).
הרמב"ן (רבינו משה בן נחמן, פירושי התורה, מהדורת שוול, שמות לח, ח, עמ' תקלב) עומד על הייחודיות של הכיור בהשוואה לשאר כלי המשכן, בציינו "שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים... אבל שם נתערבה כל הנדבה". אולם הכיור היה מיוחד בכך שנעשה כולו מנדבתן של הנשים בלבד.
ראוי לציין עוד כי שמו של משה מוזכר בראש פרשת תרומה, והופעתו הבאה היא בפסוק הפותח את פרשת כי תשא בראש הציווי על מחצית השקל. שמו של משה מופיע שוב כחלוף פסוקים אחדים בראש פרשת הכיור וזהו כלי המשכן היחיד ששמו קשור אליו באופן ספציפי, ולכן הציווי לגביו מופיע בנפרד מהציוויים של יתר כלי המשכן (רבינו משה סופר, חתם סופר על התורה, ירושלים תשס"ז, שמות ל, יח, קלה ע"ב).
למרות שפרשת חטא העגל (שמות, פרק לב) מופיעה לאחר הציווי לבניית המשכן, אין מוקדם ומאוחר בתורה, והיא התרחשה מוקדם יותר בזמן. לפי הנזכר בתנחומא, תרומה, ח, פרשת המשכן נאמרה לו למשה ביום הכיפורים עצמו, אז נתכפר להם עוון העגל, ואילו הלוחות נשתברו עוד בשבעה עשר בתמוז של השנה הראשונה לצאתם של ישראל ממצרים (משנת תענית ד, ו, מהדורת אלבק עמ' 343. ועיינו תורה שלמה, חלק עשרים, שמות כה, ח, עמ' 17, מאמר עא ובביאור. והשוו עם דעת הרמב"ן, שמות לה, א, מהדורת שוול, עמ' תקכו). המשכן הוקם "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (שמות מ, יז) - ראש חודש ניסן של השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, כפי שנצטווה משה (שם שם, ב).
והנה, במקורות אחדים מועלית באורח מעניין זיקה בין הנשים שלא חטאו בחטא העגל (למקורות בעניין זה ראו תורה שלמה, חלק עשרים ואחד, שמות לב, ב-ג, עמ' 86–89) לבין העובדה שהכיור נעשה כולו מנדבתן. בחיבור "עץ הדעת טוב" לרבי חיים ויטאל (ירושלים תשס"א, מהדורת אהבת שלום, חלק ראשון, שמות ל, יג, צ ע"ד-צא ע"א) נאמר כי פרשת תרומת מחצית השקל (שמות ל, יא-טז), המוזכרת בתורה קודם לציווי בעניין עשיית הכיור, ואשר חיובה חל על הגברים בלבד מגיל עשרים ומעלה, "באה קצת להורות כי נתכפר להם העגל ובא להשרות שכינתו במשכנם".
כמו כן בנוגע לתרומת המשכן נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שם כה, ב). צו זה מתבאר ב"עץ הדעת טוב" במשמעות "אִישׁ" ולא "אשה", שהגברים בלבד נתחייבו להביא לתרומת המשכן ואילו הנשים היו רשאיות לתרום בתורת נדבה. בהקשר זה יש לציין כי במקורות ספרות חז"ל מתבאר הכתוב המתייחס לתרומת המשכן כעניין שהנשים יכלו מצד עצמן ומרצונן אף הן להשתתף בו (ראו תורה שלמה, חלק עשרים, שמות כה, ב, עמ' 2, מאמר ה ובביאור). נדבת הנשים למשכן באה "להוסיף שבח על שבחו כי לעגל לא נתנו נזמיהם ולנדבת המשכן נתנו נדבה וכמ"ש [=וכמו שנאמר] 'ויבואו האנשים על הנשים' וכו'" (שמות לה, כב). רבי חיים ויטאל מביע את דעתו האישית כי חל חיוב על הנשים לתרום לכיור בלבד, "אמנם לא נצטוו כנ"ל [=כן נראה לי] זולתי בענין כיור הנחושת". על כך יש להעיר שלא מצאנו מקור לתפיסה זו, אלא תרומת המראות הצובאות נתפסה במקורות בתור נדבת הנשים.
רבי חיים ויטאל מוסיף לציין בנקודה זו כי הכיור וכנו נעשו מהמראות הצובאות של הנשים הצדקניות כדי "להיות להן זכר טוב בתרומת המשכן שלא רצו ליתן נזמיהן לעגל והי' כלי אחר בפני עצמו להיות להם לזכרון שלא הוצרכו כפרה כמו האנשים כי לכן לא השתתפו עמהם בנדבת כל המשכן כי לא הי' ניכר ההפרש שלהן". אם כן, הכיור נעשה מתרומתן הבלעדית של הנשים שלא חטאו בעגל, ושימש זיכרון ממשי לכך שנמנעו מליטול בו חלק. מתוקף העובדה שהן לא פרקו את נזמיהן לעגל הן לא היו זקוקות לכפרה כגברים שחטאו, והיה כלי מיוחד שהעיד על כך.
מחצית השקל נלקח מהגברים בלבד, כמו שנאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל, טז), וממנו עשו את אדני הכסף; אדני הקרשים ואדני הפרוכת (ראו שם לח, כה-כח) שהיו לזיכרון. לעומת זאת, כיור הנחושת שנעשה מהמראות הצובאות של הנשים היה זיכרון חשוב הימנו "כי זכרון האנשים הוא כי חטאו בעגל אלא שנתכפר להם וזכרון הנשים הוא לשבח כי לא די שלא רצו לתת נזמיהם לעגל אלא שאף גם בנדבת המשכן שלא נצטוו נתנו מעצמן מראותיהן". העובדה שגם הכיור נועד לזיכרון, להורות שהנשים לא חטאו בעגל, ניכרת בעובדה שבציווי על הכיור נאמר "וְעָשִׂיתָ", בתוספת האות ואו, כדי להצביע על כך ששני העניינים הם לזיכרון.
תפיסה דומה לנאמר דברי רבי חיים ויטאל בדבר הזיקה שבין הכיור לחטא העיגל, מובעת בביאורו של רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן (ויניצייא השס"ה, פרשת תשא, שמות ל, יח, קלד ע"א). המחבר פותח את דבריו בכותבו כי פרשת הכיור נסמכה לפרשת שקלים כדי לומר כי כשם שעשו ממחצית השקל את אדני הכסף שהם לזיכרון ולכפרה על מעשה העגל, בה במידה הכיור נועד לרחוץ עוון זה. לפיכך נאמר בו בתחילה בצורה כללית וסתמית שהוא "לְרָחְצָה", כי ידוע שהכיור נעשה מהמראות הצובאות של הנשים שסירבו לתת את תכשיטיהן לעגל, והמילה "מראות" הוראתה "שהמה מראות שלא רצו בעגל". לפי דבריו אלה של המחבר המראות הצובאות של הנשים שלא חטאו בעגל אשר מהן עשו את הכיור, שימשו לכפרה על חטאם של האנשים. על כך אפשר אף להוסיף ולומר כי הכיור היה מיועד לרחצת אהרן ובניו, ואהרן הוא שעשה בפועל ובאופן מעשי את העגל.