תורת ישראל משתמשת לא אחת בביטויים קשים כנגד מעוולים למיניהם, עובדי עבודה זרה ועברייני מין הפורצים אורחות מוסר. וכך מצאנו גבי עבודה זרה (דברים ז): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה אֱ-לֹהֶיךָ הוּא. וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". וכן לגבי עבודת המולך (דברים יב): "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". כן הוא אומר גבי איסור מאכלות אסורות (דברים יד): "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה", ולגבי הקרבת בעל מום (דברים יז, א): "לֹא תִזְבַּח לַה אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע, כִּי תוֹעֲבַת ה אֱ-לֹהֶיךָ הוּא".
מונח קשה זה נקשר לרוב גם לעבירות מין. כך, למשל, נאמר בפרשת העריות שבתורה (ויקרא יח): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא. אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם". ובדומה לכך: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה אֱ-לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כג, יח-יט), וכן הוא אומר (דברים כב, ה): "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה".
אכן, בדרך כלל, מתקשרות לשונות קשות אלה, של "תועבה", "טומאה", "מוקש", "שקץ", "תבל" ו"זימה" עם העוברים על מצוות שבין אדם למקום, ולא כנגד העוברים על מצוות שבין אדם לחברו.
בסוף פרשתנו (דברים כה, יג-טז) מצויה פרשה אחת שלכאורה מהווה חריג לכך, והיא פרשת הלכות והליכות מסחר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָך. כִּי תוֹעֲבַת ה אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל".
בתודעתם של מאמינים רבים, החטא החמור הוא זה שבין האדם לבוראו. כמה רבים הם המהדרים במצוות שבין אדם למקום, מקפידים על כל מאכל הנכנס לפיהם שיהיה מההכשר המהודר ביותר, מתנועעים בתפילה שעה ארוכה ומהדרים אחר הלולב המשובח ביותר, אך בה בעת, בעת מסחרם, מורים הם היתר לעצמם ל"עגל פינות" בכל הנוגע למצוות שבין אדם לחברו, כגון נטילת ריבית, רמייה במידות ובמשקלות, גזל והונאה ("צריך להתפרנס, לא?").
בפרשה זו מבקשת התורה להודיענו, שרמייה זו, אינה פחות חמורה מעבודה זרה או מגילוי עריות. להפך: יש בה ממד נוסף של חומרה. שהרי המרמה את חבירו, עובר עבירה גם כלפי שמיא, בהציגו מצג שלפיו הקב"ה, כביכול, אינו מבחין במעשהו.
ביטוי לכך ניתן גם בדברי הנביא (יחזקאל יח), שאינו מבחין בין עבירות כלפי המקום ועבירות כלפי בני אדם: "וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה, כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל, וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא. עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה, גְּזֵלוֹת גָּזָל, חֲבֹל לֹא יָשִׁיב, וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו, תּוֹעֵבָה עָשָׂה. בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן, וְתַרְבִּית לָקַח, וָחָי לֹא יִחְיֶה, אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה, מוֹת יוּמָת, דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה".
עולמה של תורת ישראל מלא בהלכות והליכות מסחר המבקשים להציב גדרות נוספים על אלה שגבלו חכמים. בעולם המודרני, מעטים הם האנשים שיש להם עיסוק ישיר עם אבני משקל או מידות של איפה. אך כל אלה אינם אלה מודל ואבטיפוס לכלל הליכות המסחר, שמציבים אתגרים קשים ביותר בחיי המסחר המודרניים, ונוהגת בכל אדם, החייב לללות את כל אורחות חייו בניקיון כפיים וברות לבב.
חובת אמונים זו חולשת על קשת רחבה של ציוויים, שרק מקצתם נמצאים בגבולות המשפט הנורמטיבי הצרוף, ויתרם מבטאים עקרונות אתיקה ומוסר, כעולה כבר מן הברייתא שנסמכה למשנת התנאים (אבות ו, א), האומרת שהעיסוק בתורה מכשיר את לומדה "להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן", מונחים הנטועים בעולמו של מוסר. וכך נאמר במדרש ההלכה של התנאים: "כל מי שנושא ונותן באמונה, ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה". והוסיפו על כך בגמרא (שבת לא, ע"א), ששאלה זו עתיד כל אדם להישאל בבית דין של מעלה עוד לפני שיישאל האם עסק בתורה (וראו דברי התוספות על אתר): "אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין [בבית דין של מעלה], אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".
את פשר הצבת שאלה זו בראש הסולם, ביקש אחד מן האחרונים לתלות באותו עיקרון גדול בעולמה של יהדות, ולפיו "לעולם יהא אדם ירא שמים": קודם אדם, המקפיד על קלה כבחמורה בהליכות עולם שבין אדם לחברו, ורק אחר כך ירא שמים, המקפיד על מצוות שבין אדם למקום. וכן כתב רבי חנוך טייטלבוים, מחכמי גליציה במאה הי"ט, בעל שו"ת "יד חנוך" (סימן סב): "הענין הוא שמתחלה מעמידין אותו למשפט, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא אדם, דברים שהן מצד הסברא, שנתחייב בהן מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, כדברי רב נסים גאון ז"ל, ואז השאלה הראשונה היא: "נשאת ונתת באמונה?". ואחרי כן מעמידין אותו לדין, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא ישראל זרע עם סגולה, ועמדו אבותיו על הר סיני, ואז השאלה הראשונה על דברי תורה".
מכל מקום, אמונה זו נתפרשה בידי חכמי המשפט העברי לא רק כחובה לקיים הבטחות וציוויי משפט פורמאליים, אלא גם כצורך בקיום אתיקה מסחרית ראוי.