ראשיתה של הפרשה מבליטה את מעמדה המיוחד של ארץ ישראל. "והיה כי תבוא אל הארץ" אינו רק תיאור מצב או שאיפה, אלא אתגר גדול. אין זו סתם "ארץ", אלא "הארץ", בה"א הידיעה. לא רק יעד, אלא גם ייעוד.
הפרשנים כבר נתקשו מה טעם אמר הכתוב תחילה (בסוף הפרשה הקודמת) "והיה בהניח ה אלקיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה אלקיך נותן לך נחלה לרשתה", ורק לאחר מכן "והיה כי תבוא, ולקחת, ושמת, ובאת", והלוא הסדר היה צריך להיות הפוך: קודם עָמֵל האדם בשדהו, ורק לבסוף זוכה הוא למנוחה? אפשר שידעה תורה את נפש האדם, וביקשה לנחמו. לפיכך הציבה תחילה את ה"שכר", "בהניח ה אלקיך לך", למען לא יתייאש האדם וְיֵדַע כי בסופו של דבר, לאחר כל העמל והטורח, יזכו הוא ובניו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
בנוהג שבעולם, מדברים אנו על "מצוות התלויות בארץ", ומתכוונים לקטגוריה הלכתית מסוימת ומובחנת של מצוות התלויות באדמת ארץ ישראל: שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, וכיוצא באלה. אכן, יש גם מצוות אחרות שכתובה בהן לשון "ביאה" לארץ, דוגמת תפילין ופטר חמור, למרות שאינן מתקיימות רק בארץ ישראל (ראו קידושין לז, ע"א, ודיון רחב בספר "תורת הארץ" לרב משה קלירס ז"ל, רבה של טבריה, פרק א). דומה אפוא שההגעה ל"ארץ" מבטאת גם פן כללי יותר ושונה לחלוטין של קיום המצוות. לא עוד קיום מצוות ארעי, בין זרים, אלא דאגה כוללת ליישוב הארץ ואחריות לבניינה.
לפי גישות פרשניות מסוימות, קיום המצוות בחו"ל נתפש כמעשה שבדיעבד, כ"זכר" לקיומן בארץ ישראל. וכפי שפירש רש"י את הפסוק: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם - לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו", כביכול, קיום המצוות בחו"ל אינו בעל ערך עצמאי אלא רק ערובה לאי שכחת המצוות בחזרה לארץ.
הקמתה של מדינת ישראל כממשיכת המסורת של "מלכות ישראל" ההיסטורית, למרות אופייה החילוני, אינה מהווה רק שינוי טכני של המסגרת. היא מוסיפה נדבך נוסף למערכת שיקוליהם של חכמי ההלכה. הלכות שנהגו בחו"ל, או אפילו בארץ ישראל תחת שלטון זר, אינן יכולות עוד לעמוד בצורתן הראשונה כאשר נידונות הן במדינת ישראל. כך, לדוגמא, לגבי סוגיות של חלוקת משאבים כלכליים וצמצום פערים חברתיים, היחס ל"אחר", או סוגיות דמוקרטיות מובהקות.
ה"ביאה" אל הארץ מחייבת הינתקות מהתלות בשלטונם של אחרים. אדם מישראל נדרש מעתה לשכוח את חיי הבטלה של ה"מדבר", את המן היורד משמים, ולהתחיל לעבד את אדמתו שלו בכוחות עצמו. לזרוע ולחרוש, לטייב ולעבד, לנטוע ולבנות, לקצור ולבצור. רק אז ידע אל נכון כי הגיע אל "הארץ". "אשר תביא מארצך", מפרי עמלך ועבודתך-שלך. לכן דרשו חכמים תיבת "אדמתך" בצורה דווקנית ואמרו שמי שאין לו קרקע אינו יכול להיסמך על קרקע ופירות של אחרים ולהביא מהם ביכורים.
השיבה לארץ ישראל מחייבת חשיבה הלכתית מחודשת. ולא לחינם נדרשו ישראל מיד בכניסתם לארץ לחדש את ברית התורה ולכתוב אותה על האבנים. מעתה, "תורת ארץ ישראל" החקוקה על האבנים צריכה להדריך את כל מעשיהם. תורה זו, לימוד היא צריכה. כיצד ניתן לקיים שירותים חיוניים (בטחון, חשמל, מים, תעשייה, תחבורה בינלאומית, וכיו"ב) בלי לוותר על אופיו של יום השבת כיום קדושה ומנוחה? איך לקיים משק כלכלי ופיננסי מודרני במקביל לשמירה מוקפדת על מצוות ריבית ושמיטה? מה צריך להיות היחס למיעוטים החיים בתוכנו? היאך ניתן לקיים חברה משותפת שרוב בניה אינם שומרי מצוות אך נושאת היא תווית של מדינה יהודית? כיצד תהפוך מדינה זו "אור לגוים", דוגמא ומופת ביחסה ל"אחר", לעני, ליתום ולאלמנה שבתוכה? האמנם תשכיל לשמור על כבוד האדם וחירותו תוך שמירה מקבילה על בטחונה ושלומה?
בשנותיה הראשונות של המדינה הקדישה היהדות הדתית, על כל פלגיה (למן החרדים ועד תנועת "הקיבוץ הדתי") מקום נכבד לליבון שאלות אלה. ככל שעברו השנים, נתקבעו מסורות בתחומים שונים, אך ההתלהבות והנכונות להשקיע מאמץ למציאת פתרונות הולמים הלכו ופחתו. פרשת "והיה כי תבואו אל הארץ", משמשת לנו תזכורת שנתית לחובה זו, שיש בה גם אתגר, גם יעד וגם ייעוד.