יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו. אכן, חכמים נחלקו בטיבה של "שמיעה" זו. למרות פשט הכתובים, המפרש זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים – "וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?
"מה שמועה שמע ובא? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" (זבחים קטז, ע"א).
מחלוקת משולשת זו מבטאת הבדלי גישות מהותיים בדבר סגולתו של עם ישראל בעיני העמים. לדעת רבי יהושע, ייחודם של ישראל בעיני הגויים הוא בכוחם הצבאי. לוויינים מרקיעי שחקים עד חלל, טנקי "מרכבות", יכולת גרעינית, תוכנית חלל. עם שזה עתה רק עמד על רגליו, וכבר הפך והיה למעצמה צבאית בקנה מידה עולמי.
רבי אלעזר המודעי רואה את עיקר ייחודם של ישראל ב"מתן תורה", בגניוס היהודי, באותם חוכמה, בינה ודעת שהנחילו לעולם. על אף סדר המקראות, שלפיו יתרו בא לפני מתן תורה, גורס רבי אלעזר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". היכולת האינטלקטואלית היהודית, חתני פרס נובל, האומנים והמוזיקאים בעלי השם העולמי, הם שהקנו לעם היהודי את המוניטין, והם שמשכו את שימת לב האומות אליהם.
לדעת רבי אליעזר, הנסים שמלווים את העם הם עיקר ייחודו. עם שסבל רדיפות וגזרות, שמדות ומסעי צלב ויכול להם. עם שנכנס לכבשני הדם, והאש ותימרות העשן והגז של טרבלינקה ומיידאנק וקם לתחייה. עבר בים הצרות, ויצא הימנו.
ואפשר, כמובן, שאין כאן מחלוקת כלל, אלא הדגשים שונים של הייחוד והייעוד היהודי. רבי מנדלי מקוצק, שביקש לתת טעם במדרש זה, הדגיש לא את ראשו – "מה שמועה שמע", אלא את סופו, את ה"ובא". הרבה עמים שמעו, "שמעו עמים ירגזון", אך רק יתרו "בא". הוא תירגם את ה"שמועה" לא רק לקנאה ושנאה, אלא לבניין וליצירה. "ביאתו" של יתרו לא הייתה רק לשם סקרנות, מן הפה ולחוץ, אלא ניסיון כן ואמיץ לחבור לעם שרידי החרב, שניצל בעור שיניו מגזרות פרעה, ולתרום לשיקומו ולבניינו.
יתרו לא "בא" להיות סרח עודף, נטל על שכם חתנו, אלא להפך: הוא מסייע לו בעצה טובה, שתכליתה הקלת הנטל שרובץ על כתפי משה והפניית המשאבים למשימות הגדולות שעוד נכונו לו.
נכון, יתרו שייך ל"משפחה". אחרי הכל הוא חותנו של משה. ועם זאת, הוא הזר הראשון שמהלל את סגולותיהם של ישראל. לביקורו נודעת חשיבות מרובה. הוא מלמד ש"לא כל העולם נגדנו". בעל "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, למד מכאן כלל גדול נוסף: בעצותיו הטובות, מלמד אותנו יתרו ש"יש חוכמה בגויים". לא כל החוכמה מצויה בידינו.
חז"ל למדו מכאן לקח גדול. לא חשוב רק "מה" אדם שומע, אלא גם "כיצד" הוא שומע. בשירת הים מתוארים העמים ששמעו, אך מה הייתה התוצאה? "שמעו עמים וירגזון, חיל אחז יושבי פלשת". עמלק "שמע", אך תגובתו הייתה רוויית שנאה ומשטמה: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". יתרו היה היוצא מן הכלל. אך שמע, מיד "בא", התייצב לעזרת ישראל, והיה הראשון שקרא בקול גדול: "ברוך ה' ".
לפיכך זכה יתרו, ו"יִיתר" פרשה אחת בתורה. פרשה שבה נכללו "עשרת הדברות", עקרונות היסוד של האומה היהודית, שמהם יתד מהם פינה לבניינו של העם היהודי לשעה ולדורות.