(יג) לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך.
(שמות פרק כ)
פסוק זה החותם את עשרת הדברות מעורר שאלות אחדות. ראשית: מה טעם כפלה התורה "לא תחמד... לא תחמד... ?
הצעה לפתרון שאלה זו הובאה בדברי ראב"ע. אך טרם נעיין בהצעה זו נקדים הקדמה:
היכן מתחילים עשרת הדברות והיכן הם מסתיימים? לכאורה הדבר ברור שעשרת הדברות פותחות ב"אנכי ה'" וממשיכות "לא יהיה"; "לא תשא"; "זכור"; "כבד"; "לא תרצח"; "לא תנאף"; לא תגנב"; לא תענה"; ומסיימות ב"לא תחמוד", אולם מסתבר שלא כולם חשבו כך; כותב ראב"ע:
והאומרים, כי דיבור 'אנכי' אינו מעשרת הדברים, בזה נחלקו: יש אומרים 'לא יהיה לך', הוא הדבור הראשון; והשני: 'לא תעשה לך פסל'. וזה אינו נכון, כי מענין אחד הוא זה וזה, בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב, בין במעשה. והנה בדבור 'זכור' אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו, כי 'לא תחמד בית רעך' דיבור תשיעי, והדיבור עשירי: 'לא תחמד אשת רעך'. וראָייתם כי ה' אמר פעמיים 'לא תחמד', כי החימוד הוא על שני דברים, האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו 'ואל יחמד איש את ארצך' (שמות לד, כד) שאם זה החימוד בלב היה ארץ ישראל רעה; ו'לא תחמד' השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש 'לא תתאוה'. גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו, והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלה לא דברו נכונה. הנה ה' אמר 'לא תחמד בית רעך', ומשה אמר 'לא תחמד אשת רעך' (דברים ה, יח). ולפי דעתם ש'לא תחמד' השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב, והראשון גזילת הבית. והנה משה הפך הדבר, כי אמר עם 'ולא תתאוה' - 'בית רעך', ואמר עם 'לא תחמד' שהוא הגזל 'אשת רעך'. והנה נשחת טעמם, והאמת כי דבור 'אנכי' הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו.
יש שסברו שדיבור 'אנכי' אינו נכלל בעשרת הדיברות. לא נאריך בביאור הסיבה שעומדת ביסוד דעה זו, רק נאמר שהדבר קשור לשאלה שראב"ע עצמו העלה בראשית דבריו:
ויש לשאול, איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא המְצַוה, והנה איננו מצות עשה, ולא מצות לא תעשה.
לכאורה, 'אנכי ה'' הוא רק הצגת המְצַוה את עצמו, ולא מצוה בפני עצמה ואם כן אין לכלול אותו בעשרת הדברות. ראב"ע האריך להשיב על שאלה זו אך לא נעסוק בתשובתו במסגרת זו [אף גם זאת שמה שכתב ראב"ע כאן עומד בסתירה למה שכתב במקומות אחרים בענין זה].
בכל אופן, בעקבות שאלה זו היו שהתחילו את מנין עשרת הדברות מ'לא יהיה'. וכיצד הגיעו למספר עשר? בזה נחלקו הדעות: יש שמנו לאחר 'לא יהיה' את 'לא תעשה לך פסל'; וראב"ע דוחה דבריהם: "וזה אינו נכון, כי מענין אחד הוא זה וזה".
ויש שמנו 'לא תחמד בית רעך' - דיבר תשיעי; 'לא תחמד אשת רעך' - דיבר עשירי.
כאן אנו חוזרים לעניין שפתחנו בו: מה הראיה לחלוקה זו? הביטוי 'לא תחמד' המופיע פעמיים מלמד על שתי מצוות שונות. הראשון - מצוה במעשה, והשני - מצוה בלב.
גם חלוקה זו דוחה ראב"ע, מכיון שאין כל סיבה הגיונית לייחס את החימוד שבמעשה דווקא לבית, ואת החימוד שבלב דווקא לאשה. וראיה שאין טעם בחלוקה זו היא העובדה שבדברות שבדברי משה בפרשת ואתחנן הכל הפוך: 'לא תתאוה' - שלשיטתם הוא החימוד שבלב - מופיע ביחס לבית; ו'לא תחמד' - שהוא החימוד שבמעשה - מופיע ביחס לאשה; "והנה נשחת טעמם".
ראב"ע, כאמור, מונה גם את 'אנכי' כאחד מעשרת הדיברות, וממילא מונה את 'לא תחמד' כדיבר אחד; אך מהי תשובתו של ראב"ע לשאלת הכפילות?
כמו במקומות אחרים, ראב"ע רואה בכך ענין סגנוני ותו לא. התייחסות לעניין מצויה בפירושו לפסוק אחר באותו פרק בפרשתנו:
(יט) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.
גם כאן יש כפילות: הפסוק פותח ב"לא תעשון אתי" ומסיים ב"לא תעשו לכם". בביאורו לפסוק זה כתב ראב"ע:
ואל תתמה בעבור שכתוב לא תעשו פעמים, כי כן דרך צחות לשון הקדש, כמו לא תחמוד, כי הטעם אחד הוא.
אין כל משמעות עניינית , אלא רק ענין סגנוני "כי כן דרך צחות לשון הקודש".
עד כה עסקנו בסגנון הדיבר האחרון 'לא תחמד', וכעת נעיין מעט בתוכנו:
בביאורו לפסוק 'לא תחמד' מאריך ראב"ע בביאור נפלא:
(יג) לא תחמוד - אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.
מצוה זו היא בלתי אפשרית, שהרי לכאורה באופן טבעי אדם שרואה דבר יפה הוא חומד אותו בלבו, וממילא מצוה זו מנוגדת לטבע האדם. יש להעיר ששאלה זו קשה גם לאלו שסברו שיש שתי מצות 'לא תחמד', האחת במעשה, והאחת בלב; וכל שכן לדעת ראב"ע, שמצוה זו היא מצוה שבלב בלבד.
כתשובה לשאלה מציע ראב"ע משל:
ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.
אדם נורמלי ("שיש לו דעת נכונה") אינו מתאוה לדברים שהם מעבר להשגתו. תאוותו של אדם מתרכזת במה שהוא בגדר אפשרי בעבורו (או לכל הפחות במה שהוא חושב שהוא אפשרי) ולא במה שהוא בלתי אפשרי. אמנם, יש אי-אפשרות אובייקטיבית כמו "שיהיה לו כנפים לעוף השמים", ויש אי-אפשרות שהיא נרכשת "כי הרגילוהו מנעוריו".
כוונת התורה באיסור 'לא תחמד' היא להורות לאדם שירגיל את עצמו שהדברים האסורים לו הם כעין בלתי-אפשריים אובייקטיבית עבורו ("ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי").
וכיצד יעשה זאת? על ידי שיפנים שכל אשר יש לו הוא מתנת ה'; ואם אין לו דבר מסוים, הרי זה משום שה' לא רצה לתת לו; ואם ה' אינו רוצה לתתו לו, "לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו".
אדם שיפנים כל זאת, וידע שלא מרוב חכמה ודעת זכה בכל אשר זכה, אלא ה' בחסדו השפיע עליו את טובו, לא יתאוה למה שאינו שלו, וישמח בחלקו אשר נתן לו ה'.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.