יש מן הלומדים את פירוש רש"י לתורה, הסובלים מתסמונת ידועה: ברגע שמזהים הם את רש"י מתחיל לעסוק בענין שיש בו סממנים דקדוקיים, מרגישים הם אי-נוחות, המעבירה פקודה חצי-אוטומטית לעינים לתור אחר המלים המודגשות הבאות, קרי: הדיבור המתחיל הבא.
הבה ננסה לנטרל את המנגנון האוטומטי, ולאזור אומץ לבחון את אחד הקטעים הללו בפרשתנו.
כאשר מספר עבד אברהם את סיפורו בפני משפחתה של רבקה, אומר הוא כך:
אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתִּשְׁאָב; וָאֹמַר אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא. וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה... (כד, מה-מו)
פעלים רבים מצויים כאן (כצפוי מטקסט המתאר רצף פעולות). רובם בעלי צורה אופיינית ללשון המקרא - צורת עתיד עם ו' ההיפוך, ההופכת את העתיד לעבר. לדוגמא: 'תֵּרד' - עתיד; 'וַתֵּרֶד' - עבר. 'אֵשְׁתְּ' = אשתה - עתיד; 'וָאֵשְׁתְּ' - עבר. והדברים ידועים.
אולם בתחילת דבריו מנסח העבד שני פעלים בצורה אחרת: 'אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת...'. לכאורה, 'אֲכַלֶּה' - עתיד, ו'יֹצֵאת' - הווה, אך מה ההגיון בכך? הלא העבד כילה כבר את דבריו מזמן! רבקה אף היא יצאה בעבר!
אכן, אונקלוס מתרגם את שני הפעלים הללו שני הפעלים הללו בעבר: 'אֲנָא עַד לָא שֵׁיצִיתִי לְמַלָּלָא בְּלִבִּי, וְהָא רִבְקָה נְפַקַת וְקוּלְּתַהּ עַל כַּתְפַּהּ וּנְחַתַת לְעֵינָא...'.
ואולם רש"י פותר את הקושי באופן אחר:
טרם אכלה - טרם שאני מכלה. וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, ויכול לכתוב: 'טרם כליתי', ופעמים שמדבר בלשון עתיד; כמו: 'כי אמר איוב אולי חטאו בני' (איוב א, ה) - הרי לשון עבר; 'ככה יעשה איוב' (שם) - הרי לשון עתיד; ופירוש שניהם - לשון הווה: כי אומר היה איוב: אולי חטאו בני וגו' ככה עושה איוב.
לדעת רש"י אין משמעות הפעל 'אֲכַלֶּה' לשון עתיד, אלא לשון הווה, כמו הפועל הסמוך 'יֹצֵאת', ונקט הכתוב לשון הווה במסגרת סיפורו של העבד, כאילו מתאר העבד את הדברים בשעה שהם קורים.
מענין לציין, שדוקא אונקלוס, שתרגם את לשון העתיד בפסוקנו בלשון עבר, נהג כרש"י בתרגמו את פסוק לא: 'וַיֹּאמֶר: בּוֹא בְּרוּךְ ה', לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ? וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים' - '...לְמָא אַתְּ קָאֵם בְּבָרָא...'. כלומר, אונקלוס מפרש כאן את הפועל בלשון הווה, בדיוק כפי שכתב רש"י: "ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו... 'ככה יעשה איוב'".
רש"י עושה שימוש בכלל שהזכיר כאן - שלעתים נוקט הכתוב לשון עבר במשמעות של לשון הווה - בהסבר פסוק נוסף בתחילת פרשתנו (כג, יג):
וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה.
וכתב רש"י - לא על אתר, אלא בפרשת לך לך, טו, כב:
הרמותי יד - לשון שבועה: מרים אני את ידי לא-ל עליון. וכן: 'בי נשבעתי' (כב, טז) - נשבע אני. וכן: 'נתתי כסף השדה קח ממני' - נותן אני לך כסף השדה, קחהו ממני.
אמנם, בביאור הפסוק עצמו כותב רש"י כך:
נתתי... מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי לך כבר.
כאן רש"י כן מתייחס למלה במשמעות של זמן עבר, ומייחס את המשמעות הזאת למשאלת לבו של אברהם.
שקדים צימוקים ואגוזים
הואיל והגענו אל המשא והמתן שהתנהל בין אברהם אבינו לבין עפרון החתי, נשים לב למשמעות הביטוי:
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר.
ניתן להבין את הפועל 'וַיִּשְׁקֹל' כפועל הנגזר מן השם 'שֶׁקֶל', כשם שהפועל 'וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר' (כד, יא) נגזר מן השם 'בֶּרֶךְ'. לפי הבנה זו ניתן להבין שמניית השקלים לצורך המכר נקראת שקילת הכסף.
אולם מסתבר הרבה יותר לפרש את הדברים באופן אחר, מתוך ידיעה הסטורית: בתקופתו של אברהם אבינו עדיין לא השתמשו במטבעות. הכסף שימש אמצעי תשלום על פי משקלו, ויחידת המשקל נקראת 'שקל'. לפיכך כאשר רצה אברהם לשלם לעפרון ארבע מאות שקל כסף, היה עליו לשקול מטילי כסף - אולי כנגד אבני משקל, באופן שהמשקל הכולל של מטילי הכסף יהיה ארבע מאות שקל.
נמצא שהפועל 'וַיִּשְׁקֹל' בפסוקנו מתפרש כמעשה שקילה במובן הפשוט של המלה, וכמקובל בתקופות קדומות.
עוד כדאי לציין לביאור מענין של הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) על שינוי לשון המופיע בפרשה:
עבד אברהם שאל את רבקה: 'הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין' (כד, כג), והיא ענתה: 'גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ, גַּם-מָקוֹם לָלוּן' (כד, כה). על כך אומר רש"י (על פי מדרש בראשית רבה ס, ו): 'ללין - לינה אחת... והיא אמרה ללון - כמה לינות'. בהסבר הדברים נתקשו רבים.
והנה רלב"ג כותב כך (מהדורת מעליות עמ' 313):
והנה שמעתי בזה מאדוני אבי ז"ל ביאור נאות מאד. והוא, כי 'ללין' הוא מבנין הפעיל, והרצון בו אצלם שזולתו ילין אותו שם, והדבר שהוא בזה התואר לא יקח ממנו האדם כי אם מעט; ו'ללון' הוא מבנין פעל קל, והרצון בו שיהיה לו ממשלה מעצמו ללון שם, ולזה יקח - אם ירצה - כמה לינות.
לפי דברי רלב"ג בשם אביו, בנין הפעיל מביע בדרך כלל משמעות גורמת, וכיון שאין העבד שליט על הדבר, אלא מישהו אחר גורם לו אותו - אשר על כן נקט העבד לשון 'ללין', בבנין הפעיל - לפיכך מסתפק הוא במועט, ואינו מרשה לעצמו ללון אלא לילה אחד. לעומת זאת, כאשר עונה רבקה שיש בבית אביה מקום ללון, שהוא בבנין קל, משתמע מדבריה שיכול העבד לחוש שהוא הפועל בעצמו, ולפיכך יכול להרשות לעצמו ללון כמה לינות.
אכן "ביאור נאות מאד" לדברי המדרש. ואף על פי כן אין הרלב"ג מקבל את הפירוש בלשון הכתובים, ומסיים את דבריו כך:
והנראה, שאין הבדל בין 'ללין' ו'ללון', כי ההפעיל הוא בודד גם כן, לפי מה שנמצא בכתוב; אמר: 'וילן שם כי בא השמש' (כח, יא); 'צדק ילין בה' (ישעיהו א, כא).
גם לבנין הפעיל יש לעתים משמעות שאינה גורמת, שבה פועל האדם עצמו. גם 'ללין' הוא פעולה המתייחסת לעבד אברהם, ולא למארחיו; ולפיכך אין, לדעת הרלב"ג, הבדל בין שאלת העבד לתשובת רבקה.
שבת שלום ומבורך!
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.