שרה עשתה את מעשיה בצנעה, ורק לאחר פטירתה חל לפתע שינוי בביתו של אברהם: "כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה", (ב"ר פר' ס), מותה של שרה לא השפיע רק על הבית, אלא אף על אברהם עצמו: "כיון שמתה קפצה זקנה על אברהם" (תנחומא, חיי שרה ד').
אין זה מקרה שרק לאחר פטירתה של שרה חש אברהם ביתר שאת את תרומתה החיונית של אם הבית לעתיד, בניית "בית אברהם". הוא הבין שעתיד בנו יצחק והצלחתו להגשים את המפעל שהחל בו אברהם מותנה בדמותה של האשה העתידה להצטרף אל הבית, לפיכך לא יכול אברהם להרשות לעצמו להשאיר ליד המקרה את נישואיו של יצחק. טבעי הדבר שבשלב ראשון הוא בחן בין האלפים והרבבות של "בית אברהם", להפתעתו לא נמצאה בין ההמונים הללו, אפילו אשה אחת שתתאים ליצחק ולשליחותו. בשלב השני הוא פוזל לעבר "בעלי ברית אברהם" (יד, יג), ענר אשכול וממרא, אך גם בהם לא מצא את מבוקשו, והוא מצווה לאליעזר: "'אשר לא תקח לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו' – הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכול וממרא" (ב"ר, נט).
האחרון שנשאר בארץ כנען, הוא "דמשק אליעזר", האדם שבשלב מסוים הועידו אברהם להיות יורשו "והנה בן ביתי יורש אותי". "אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה... 'המושל בכל אשר לו' – אר"א שמושל בתורת רבו. 'הוא דמשק אליעזר' – אר"א שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (יומא כח, ב) , "'זקן ביתו'- שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. 'המושל בכל אשר לו' – שהיה שליט ביצרו כמותו" (ב"ר נט). אין פלא שאדם בעל תכונות אלו נראה לאברהם כמתאים להיות יורשו, אלא שהקב"ה הודיעו: לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (טו ד).
"אליעזר היה יושב ושוקל בִּתו, ראויה או אינה ראויה... אמר 'אולי לא תאבה האשה ללכת' – ואתן לו את בתי. אמר לו אברהם: אתה ארור ובני ברוך, ואין ארור מדבק בברוך" (ב"ר נט). אליעזר מהסס, הוא יודע את גודל האחריות בבניית "בית אברהם", הוא אינו אמר דבריו במפורש, אלא מרמז לאברהם שיפנה אל בתו, אך גם הוא לא ציפה לתגובה חריפה כל כך: "אין ארור מדבק בברוך", עד כדי כך!
מה אירע לו לעבדו הגדול של אברהם "המושל בתורת רבו", שלא הצליח להנחיל את מורשת רבו אפילו לבני ביתו? תשובה לשאלה זו מקופלת בדברי חז"ל: "שדולה ומשקה מתורת רבו" אמירה שנראית כשבח, ולאמיתו של דבר אינה אלא גנאי. "הדולה ומשקה" אין בו מקוריות, הוא מעביר את הדברים באופן מכני ללא הפריה וחיוניות, הוא מדקלם דברים ששמע, ואפילו אם הם מפי אדם גדול. לתורה כזאת אין עתיד היא בבחינת מים עומדים שסופם להתעפש.
כשנתבקש רבי אליעזר בן הורקנוס לדרוש בפעם הראשונה בחייו, אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: "אמור לנו דבר אחד מן התורה. א"ל: רבי, אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור זה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהיה מוציא, כך איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלתי ממך. אמר לו: בני, אמשול משל למה הדבר דומה, למעין זה שהוא נובע ומוציא מים, ויש שבכוחו להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלו מסיני" (פרקי דר"א פרק ב). "דחק עליו ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם" (אבות דרבי נתן, ו). זה כוחו של תלמיד אמיתי, שאינו אומר דבר שלא שמע מרבו, (עיין סוכה כח) ואעפ"כ הם דברים שלא שמעתן אוזן מעולם.
תפקידו של יצחק קשה מתפקידו של אברהם. דור המייסדים נישא על כנפי החזון, חש את תהליך יצירת יש מלא-כלום, מפריח שממות גשמיות או רוחניות, מקים פרויקטים שלא היו קיימים קודם לכן. הדור השני, דור ההמשך, מופקד לשמור על הקיים ללא ברק של חדשנות ותחושת מהפכה, אלא להמשיך ולפעול בתוך חיים הנראים אפורים, עליהם אמר דוד המע"ה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו" (תהילים כד). שלב ה"מי יקום" דורש מקוריות והתחדשות יותר מאשר שלב ה"מי יעלה"! מפעל רוחני שהמשכו קיפאון והתאבנות, שהתלמידים חיים בנוסטלגיה את מליצותיו ורעיונותיו של רבם ומדקלמים אותם לרבים מבלי לחדש בהם דבר, בית מדרש כזה אין לו עתיד, ועל כן תוך דור לא נותר שריד מכל הרבבות של בית אברהם. וכשחיפש אברהם אשה ליצחק ביקש שיהיה בה מקוריות, כי ההבדל שבין התחדשות להתאבנות הוא ההבדל שבין ברוך לארור.
אליעזר עבד אברהם הבין את המסר, והוא מציב לנערה מבחן של מקוריות "ויהיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה", כלומר אדרוש ממנה דרישה הגיונית ומקובלת, "ואמרה: שתה וגם גמלך אשקה", שתוסיף ותחדש מצדה התנהגות של חסד שאינו מקובל אצל שאר בני האדם, "אותה הוכחת לעבדך ליצחק". – "הוא שאל גמיאה אחת ורבקה השקתו כל צרכו" (מדרש לקח טוב). ואשה כזו, משהובאה לאוהל שרה, חזר הענן להיות קשור על האוהל, נפתחו כל הדלתות לרווחה, הברכה נשלחה לעיסה והנר החל לדלוק מליל שבת ועד ליל שבת (ב"ר פרשה ס), והרי היא, רבקה, שרה אמו. מקוריותה של רבקה ניכרת גם בזה, שלא הלכה בתלם של סביבתה: "אביה רמאי, אחיה רמאי ואנשי מקומה רמאים, והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם למה היא דומה? – לשושנה בין החוחים" (ב"ר פרשה סג).