לא אחת מופיעות במקרא "רשימות יוחסין" ארוכות, שלרבים נראות נטולות כל פשר ותכלית. אלה הם מעין "ספרי טלפונים" או אינדקס שמות המוני, שמלבד אזכור קצרצר וטכני, כמעט ואיננו יודעים עליהם דבר.
הופעתן משונה עוד יותר לנוכח העובדה שפרשיות שלמות בתורה, ומהן קובצי הלכות בנושאים רבי השלכות דוגמת הלכות שבת, נוסחו בלשון קצרצרה, לעתים רק ברמיזה, עד שחכמים אמרו עליהן (משנת חגיגה א, ח): "הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות".
לעומת "מקרא מועט" זה, מקדישה תורה פרשיות שלמות לא רק ל"שיחתן של עבדי אבות", דוגמת סיפורו של עבד אברהם בפרשתנו, אלא גם לרשימות תולדות בני קטורה (כה, א-ד), ולרשימת תולדות בני ישמעאל (כה, טז-יח).
עיון ברשימה האחרונה מעלה קשיים כבר ברמת הפשט. בתחילה נאמר (כה, יב) "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם". ברם, בפסוק שלאחר מכן (כה, יג) חוזר הכתוב על ההקדמה בלשון ניטראלית יותר, ואומר: "ואלה שמות בני ישמעאל". וכאילו לא די באריכות זו, חוזר הכתוב (כה, טז) ומדגיש שוב: "אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם, בחצריהם ובטירותם, שנים עשר נשיאים לאמותם".
אכן, שינויי הלשון עשויים ללמדנו פרקים מאלפים. כך, למשל, מדגיש הכתוב שישמעאל הוא "בן אברהם", ולא במקרה. כך נעשה גם באזכורים קודמים, שהבולט בהם מופיע בפרשת גירוש ישמעאל: "ותלד הגר לאברהם בן. ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל... בלדת הגר את ישמעאל לאברם". כינוי זה בולט על רקע התייחסותה המקבילהשל שרה המדברת בישמעאל כל העת לא על "בן אברהם" אלא על "בן הגר המצרית", או על "בן האמה הזאת" (כא, ט-י), השפחה הבזויה, הדחויה והמגורשת.
ברשימת היוחסין שבפרשתנו חבוי רמז נוסף (שדרך כלל איננו שמים לב אליו) לכך שלא מדובר בסתם "בני שפחה", אלא בנסיכים של ממש: "נשיאים" היושבים ב"טירות" ומקיימים "חצרות".
הרש"ר הירש רואה ב"חצרות" - כרכים שאין להם חומה (רש"י על אתר), לא רק תיאור טכני של מקום מגוריהם, אלא ביטוי מהותי לתכונתם של בני הגר (שמשתקף, אולי, באורחות חייהם של הבדואים בני ימינו), שירשו ממנה את התשוקה לחופש וחירות, ו"משום כך לא יכלו להתאים עצמם לדוחק הערים, ומיאנו לקבל עליהם שליטים עריצים".
פסוק זה גם מתכתב בבירור עם הבטחת מלאך ה להגר (בראשית טז, י), שלפיה זרעה "הרבה ירבה ולא יספר מרוב", וכן (שם, יב) "ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכן". ובמיוחד מהדהדת כאן הבטחת ה לאברהם (יז, כ) "ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו, והפריתי אותו, והרביתי אותו במאד מאד, שנים עשר נשיאים יוליד, ונתתיו לגוי גדול".
השימוש בתואר הכבוד "נשיא" לתיאור בני ישמעאל, בולט לנוכח התיאור המקביל של בני עשו כ"אלופים". מה פשרם ומה פירושים?
למראית עין, ה"נשיא" נקרא כך מחמת היותו "רם ונישא", יחיד סגולה המתרומם מעל שאר הבריות. אכן, מקצת פרשני המקרא נדרשו לפשר הכינוי, ונתנו בו טעמים שונים. ברקע פירושיהם ניצבת בבירור מערכת היחסים העדינה ומסכת הצרות שהמיטו בני עשו - שזוהו עם הנוצרים, ובני ישמעאל - שזוהו עם המוסלמים, על צאצאי אברהם.
כך, למשל, בולטת הערתו, כמעט התרסתו-קללתו של רש"י, על ההבטחה שניתנה לישמעאל (יז, כ): "שנים עשר נשיאים יוליד- כעננים יכלו, כמו נשיאים ורוח וגשם אין " (משלי כה).
לעומתו, הרש"ר הירש בא חשבון דווקא עם האלופים בני עשו, ומפרש: שליטי ישמעאל וישראל קרויים נשיאים, שמשמעותם בדרך כלל עננים, וכך ניתן לנו המושג הטהור ביותר של הנשיאות. כל מה שיש בענן - ניתן לו מהארץ; כל מה שהוא מקבל - הוא הופך לברכה, ברכת הגשם, ומחזיר אל הארץ. זו דמות המלך בישראל שקהלת (ב, יב) קורא לו את אשר כבר עשוהו, העם עשאו, שכן הוא יצא מתוך ריכוז כל הטוב והמעולה שבעם. אשרי ארץ שמלכה דומה לנשיא. והמטרה איננה שלום הנשיא, אלא שלום האומה, כדרך הענן שברכתו חוזרת אל הארץ, כן העוז והעוצמה הניתנים לנשיא מידי העם חוזרים לברכה אל חיק העם.
לעומת זאת, ממשיך הרש"ר הירש, "אלוף" הוא שליט המוצץ את לשד עמו כדי להגדיל את תפארתו, מנהיג שאינו מוסיף אומץ לעמו, אלא נוטל את גבורתו ומרפה את ידיו (וכאן מביא הרש"ר הירש, בדרכו האופיינית, המנכסת מצלולי לשון למלים המקראיות, לקשר בין "אלוף" ללשונות "עילוף", חולשה; ו"עלב"-חרפה ובושה), ומסיים: לאלופים כאלה אין מקום בישראל.
פירושים אלה מלמדים פעם נוספת מה רב הטוב הצפון אפילו בפסוקים "טכניים", "תמימים" למראה, שגם הם עשויים לפתוח צוהר לעולמות שלמים.
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"