רק רגע תנו לי להסביר אני כבר הרבה זמן הולכת עם ההרגשה הזאת בבטן אבל רק עכשיו זה מתחיל להתבהר לי. הוא לא רואה אותי. וזה לא מעכשיו עם הבעיה הזאת בעיניים. הוא אף פעם לא ראה אותי. לא באמת.
אני צריכה להתחיל מההתחלה כי אני בטח לא מובנת אבל תסלחו לי כי אני באמת מתרגשת. לא מבינה איך לא קלטתי את זה עד עכשיו.
אז איפה בעצם ההתחלה? ליד הבאר מחוץ לעיר, כשראיתי את האיש עם הגמלים? או...
אולי בשדה? כשהוא ראה גמלים באים? או אולי שנים לפני כן, כשבראש הר גבוה בכו מלאכים ודמעותיהם המלוחות צרבו את עיניו?
לפעמים אנשים שואלים אותי, אז למה הלכת? מאיפה האומץ הזה לעזוב את הבית את המשפחה וללכת אחרי איש זר אל ארץ רחוקה, אל עתיד לא ברור.
אז אני רוצה להסביר. אף אחד לא רצה אותי אצלנו. וזה לא שהייתי מכוערת. להפך. אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר אבל זו המציאות. אף בחור לא בא לאבא שלי לבקש אותי. גם ברחוב הבחורים קצת התרחקו. אף אחד לא קרץ. לא הפריח נשיקות באוויר. נדמה לי שהם קצת פחדו ממני. למה? אתם שואלים. כי אני אחרת מהם. תמיד ידעתי את זה. תמיד היו לי ציפיות יותר גדולות מהחיים הללו. בכלל לא רציתי במישהו מהם שם. ידעתי שהמקום הזה קטן עלי ואיפה שהוא ממתין לי עתיד גדול יותר.
וכשבא האיש עם הגמלים הוא סיקרן אותי. כי הוא היה זר. כי הוא בא מארץ רחוקה. כי לא הכרתי אותו. וכשהוא אמר "אפשר מים?" שמחתי שהוא לא ממהר להסתלק. אבל פחדתי שהוא יגמור לשתות וילך לו. ואמרתי מהר: "בטח גם הגמלים צמאים." ורצתי לשאוב עוד מים לגמלים. ואמרתי לעצמי בינתיים הוא ידבר. אבל הוא החריש. וכשהגמלים גמרו לשתות וחשבתי הנה גם הוא הולך. הנה ההזדמנות היחידה שלי לשמוע על מקומות אחרים מהעיר האיומה הזאת מסתלקת מחיי, פתאום הוא התחיל להוציא תכשיטים ולשאול עלי. כל כך שמחתי. כל כך רציתי שיבוא אלינו וכבר אז החלטתי שאם הוא רק יבקש אני אלך אחריו . לא משנה לאן. רק לברוח מכאן.
 |
|
( אליעזר ורבקה, ציור מאת ניקולא פוסן, משנת 1648)
|
וכשהוא בא אלינו הוא כבר לא שתק יותר. הוא דיבר. שעות שהוא דיבר. הוא סיפר על קרוב רחוק, איש זקן ועשיר שיש לו יורש יחיד - רווק מבוגר. הוא דיבר על שבועה ועל הבטחה להביא לו אישה דווקא מכאן, מהעיר שהוא בעצמו עזב לפני עשרות בשנים. זה לפחות מה שאמא ולבן אמרו לי אחר כך. כי באותו רגע לא שמעתי אף מילה חוץ מאת המשפט האחרון "ואקוד ואשתחווה לאלוקים אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו" ובאותו רגע גם אני רציתי לקום ולהשתחוות לאותו אל בלתי מוכר. רציתי לצאת בריקודי שמחה פראיים באמצע הרחוב. לצעוק בקולי קולות: אני הולכת מכאן. שמעתם? אני הולכת.
לפעמים הילדים שואלים. אמא, איך פגשת את אבא?
ואני עונה את האמת. בהתחלה ראיתי מלאך.
זה היה בערך הזמן של השקיעה. השמיים היו אדומים כאילו אחזה בהם שרפה ואז ראיתי אותו. הוא עמד שם ועיניו עצומות ועל פניו היתה שלווה שלא מהעולם הזה. והאודם של השמיים שרף את דמותו ואני ידעתי שראיתי מלאך. וירדתי להשתחוות. אחר כך כבר הבנתי שמלאכים לא מסתובבים ככה סתם בשדות. וכשהבנתי מי האיש הזה כיסיתי את עצמי. והוא? הוא לא ראה אותי. גם לפני שהייתי מכוסה הוא לא ראה אותי. הוא ראה גמלים באים. כי אני כבר באותו רגע ראיתי מי הוא באמת. הוא מלאך של עקדות. כבר אז ראיתי אבל לא הבנתי את זה לגמרי עד היום.
אנחנו לא מדברים. אף פעם לא דיברנו באמת. ואנשים אומרים שאנחנו זוג מושלם. הוא לא לקח לו מעולם אשה נוספת. אף פעם לא רבנו כמו ההורים שלו שהיו מתווכחים די הרבה על חינוך ילדים ועל איך יראה הבית. אף פעם לא אמרתי לו "הבה לי בנים". הוא בכלל די נמנע מעימותים. עם כולם. סתמו לו באר? לא נורא. נחפור אחרת. אין ילד? לא נורא. נעתור קצת לה והנה יש ילד. כאילו כל העניינים הארציים הללו בכלל לא מעניינים אותו. כבר אמרתי מלאך?
עם אלוקים הוא מדבר. איתי לא. אתם חושבים שזה נורמלי שזוג לא רב אף פעם? לא מתווכח?
וזה לא שהוא לא אוהב אותי. הוא אוהב וכשהוא אוהב הוא אוהב בכל כוחו בלי לשים לב לדברים פעוטים כמו מלכים שמהלכים בחוץ. אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה לא ממש משנה לו שזו דווקא אני שם. וזו יכלה להיות כל אחת אחרת כי באתי לו במקרה אחרי שהיא מתה. היא זו אמא שלו. הוא היה ה"בן יוֹחיד" שלה.
ונדמה לי שהיא האישה היחידה שאהבה אותו באמת. בלי תנאים בלי עקדות ורק מהמחשבה שהיא תחיה בלעדיו היא מתה. ואני הייתי שם כדי לנחם אותו. אבל לפעמים גם אני צריכה מישהו שינחם אותי ואני יודעת שממנו כבר לא תבוא נחמה כי יש לו מאכלת שתקועה לו עמוק עמוק בלב. כי בראש הר גבוה בכי של מלאכים סדק את עיניו. כי בסיפור של שנינו הוא יהיה תמיד זה שיושב בשקט ומקבל את המציאות. ואני? אני אהיה המוציאה לפועל. אני כבר אצטרך לדאוג שגלגלי ההיסטוריה ינועו בכיוון הנכון.
"זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה"
(נחמה / רחל שפירא)