המתבונן על פרשת מכירת יוסף לא יכול שלא להזדעזע מן המהלך אותו רוקמים האחים על יוסף.
נכון, אותו אוהב יעקב מכל אחיו. נכון, הוא גם חולם חלומות של שלטון על אחיו. אולם מכאן ועד להצעה "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת" (בראשית לז, כ), המרחק הוא עצום. גם "הצלתו" של יוסף בידי יהודה בהצעתו - מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ...לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (שם כו-כז) אינה נשמעת עצה מנחמת. האם מכירה לעבד היא תגובה מידתית לחלומות ולהעדפה של אב?
התגובה החריפה כל כך של האחים מחייבת להבין שעל כפות המאזניים עומדת לא סתם עוינות, אלא שאלת חיים ומוות המביאה להכרח לגזור על יוסף מיתה.
על הקריטיות שמייחסים האחים לאפשרות שיוסף הוא שימלוך עליהם, נוכל ללמוד רק אם נבין היטב את כוחו של יוסף.
על כך נוכל ללמוד מברכתו של יעקב ליוסף -
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר - בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו" (בראשית מ"ט, כ"ב ורש"י שם).
אין ספק שברכה שכזו מפי אחד מאבות האומה שאמורה להיות ברכה המייחדת את מהותו האלוהית של שבט יוסף, היא מוזרה ביותר. נתאר לנו אדם המגיע לרבו הגדול ביותר והלה מברך אותו שכל בנות גוש דן ירצו אחריו להסתכל ביופיו. האם ברכה הוא יראה בכך? התשובה היא ברור שלא! אדרבא, הוא יראה בכך זלזול ופחיתות כבוד. סיבת הדבר היא שהיופי אינו מהווה לגבינו אלא מציאות נלוות לאופיו ותכונותיו הפנימיים של האדם. הגדרת האדם מצד יופיו מהווה על כן לגבינו התייחסות לקליפה ולא לתוך. הבאת יופיו של יוסף והתבוננות בנות מצרים עליו כברכת השבט כולו, מחייבת אותנו להסיק שיופיו של יוסף, שכינה היא מופיעה. אם החזות החיצונית לנו היא קליפה, הרי אצל יוסף היא מופיעה מהות שלמה.
"אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם"
אפיון השכינה המיוחד הזה שביוסף הוא המביא לתיאור השכינה המופיעה בנחלתו של יוסף כ"אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם - תהילים ע"ח, ס). האפשרות להופעת שכינה באדם בצורתו הפיזית, הופכת אותו להיות מִתֽדָמֵה למִקֽדָש.
מכאן מתבררת היטב סיבת התנגדות האחים ליוסף.
האפשרות להופעת האין סוף במציאות חומר וצורה היא בלתי ניתנת לתפיסה בהיותה מנוגדת ביותר להבנת הגבולות שבחומר. אם ביחס לבית המקדש מתקבל הדבר (ביחס לחומרים המרכיבים אותו ובצורות הכלים), לא כך הדבר ביחס לאדם.
מתוך כך, הבעת מגמה שכזו על ידי יוסף ואף העצמתה מול האחים - "וְהוּא נַעַר - שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה (בראשית לז, ב), מחשידה את יוסף בהגשמה ובהאנשת האלוהות וממילא בעבודה זרה של יוסף את עצמו.
מכאן ועד פסיקת דין מוות עליו הדרך היא קצרה.
ואנחנו?
הבנת הסיבה להתנגדות האחים ליוסף, מגלגלת אוטומאטית את הבעיה לפתחנו.
האם אנו כן מקבלים את החומר, הגוף והצורה כמופיעים שכינה בעצמותם?
האם אין אנו נוהגים לומר שהחומר והגוף הם אך "כלים" להופעתה של השכינה?
האם אין אנו נוהגים לומר שהקמת המדינה עם כל יכולותיה החומריות היא מגמה של "משיח בן יוסף", כשלאחריה אמורה להופיע משיחיות בן דוד שתכיל בתוך הכלי החומרי את ערכי התורה?
הרי הבנות אלו הן הן עמדתם של אחי יוסף! החומר והגוף הם "גולם", שנועד לשמש את המטרות הרוחניות הנעלות, אך הוא עצמו אינו אלא אמצעי - זהו בדיוק מעשה מכירתו של יוסף למצרים!
אז איך מצליחים לחזור ממכירה זו? איך מגיעים למצב בו המפעלים הפיזיים השונים יהוו את עצם המהות ולא רק אמצעי למטרה?
התשובה היא, קודם כל לומדים את התורה ומנסים לשחזר את מבנה המציאות שאבדה.
לגבי מעשה, זה מצריך זהירות רבה, שהרי עד שאין שכינה שורה במעשה, התדבקות יתר בַמעשה תסכן אותנו בשעבוד לחומר מוגבל. אולם מצד שני אי נגיעה במפלס השכינה הזה עלול להשאיר אותנו לעד בעולם המחשבות, ואת החומר כעבד עולם בעולם ה"מֵיצָרִים". וזאת כמובן דבר שאנו איננו רוצים, שהרי גם אנו מתנגדים כמובן למכירת יוסף למצרים...!