פרשתנו עוסקת כולה בהכנות לקראת הגאולה השלמה. היא מראה לנו איך השבטים מתארגנים בשתי מערכות קוטביות זו מול זו כאשר בשלב זה כל האחים מתאספים מסביב ליהודה מצד זה ויוסף ניצב לבדו מצד זה בעוד שבנימין נשאר בינתים מחוץ להתמודדות. יוסף שנשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן הורד מצרימה כדי שיתברר מה יהיו חלומותיו. והאחים מחזירים לאביו את כתונת הפסים כדי שיכירנה. "ויכירה ויאמר כתנת בני, חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף. ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו ויתאבל על-בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי-ארד אל-בני אבל שאולה, ויבך אותו אביו".
מובא במסכת סופרים (פ' כ"א) על המילים "וימאן להתנחם": מאי טעמא? לפי שאין מקבלים תנחומים על החי, אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב. רש"י מצידו גם מביא את אותו הרעיון ממדרש רבה, ומדגיש את המתח שבין האמונה והמציאות בפרשו על "אבל שאולה": כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו גיהינום. סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א' מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהינום. אם כן, נראה שהיתה ליעקב סיבה להאמין כי יוסף חי שהרי אינו משתכח מן הלב ובו בזמן היה יכול לפרש לעצמו למה זה כך, בגלל דאגתו על ירידתו לשאול. אמנם קשה, שאם הוא חושב שיוסף מת, אין זה אומר שהוא ירד לשאול. אם כן למה אומר יעקב "כי ארד אל בני אבל שאולה"? וכדי לתרץ קושיה זו מסביר רש"י שהיות והאותיות אל"ף ועי"ן מתחלפות, אפשר להבין "אל בני" כאילו היה כתוב "על-בני", היינו על אודות בני. אבל תירוץ זה אינו משנה את העובדה כי בתורה כתוב "אל בני" ולא "על בני".
הרי לנו דוגמה מן התורה עצמה לכך שהמציאות היא שאינה חד משמעית. כשהתורה מתארת את המציאות הזאת, היא מוסרת לנו מפתחות כדי לדעת איך לנתח את המציאות. אבל עדין נשארת בידי האדם עצמו ההחלטה במה הוא מעדיף להאמין מבין האפשרויות השונות הפתוחות לפניו. לדידו של יעקב, יוסף חי ומת גם יחד. כי אחת הבחינות של המיתה היא שרשעים בחייהם נקראים מתים ועל זה אמר יעקב "טרף טרף יוסף", היינו שיצא לתרבות רעה, וכפי שהדבר מובא בפרש"י שנצנצה בו רוח הקודש שסופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ודבר זה עולה בקנה אחד עם אותו הסימן המסור בידיו: אם אין מיטתו שלמה, אם מת אחד מבניו בחייו, היינו שלא נשאר בכשרותו ונעשה "טרף" הרי שכל הדרך אבודה.
ואכן אחרי "מכירתו" של יוסף, מתרכז הסיפור על עניין המשך התולדות של שתי השושלות המשיחיות בישראל, יהודה ויוסף. סיפורו של יהודה עובר תלאות רבות עד אשר יוולד לו פרץ מתמר. על אף הקשיים והכשלונות, מובטח העתיד שיוביל לדוד מלך ישראל חי וקיים. אבל סיפורו של יוסף נראה כנכנס למבוי סתום. ושוב, יעקב רואה ברוח הקודש את התגרות אשת פוטיפר ביוסף ואינו רואה שנס החוצה ורק את בגדו השאיר בידה. את סתימת הנבואה מפרש יעקב כהוכחה לכך שלא התגבר יוסף על הניסיון. בסוף הספר, כשבא יעקב לברך את בניו הוא רוצה לגלות להם את הקץ ונסתמה נבואתו. מיד נשאלת אצלו השאלה שמא יש בבניו חטא? וכאן כמו שם נראה בעליל כי מעבר למימד האישי הפרטי של הצדיק, ישנה הבחינה הכלל ישראלית וכשהיא חסרה ישנה התמעטות של כל הקומה.
בחינות אלו של הגלוי והנסתר הן הערובה לבחירתנו החופשית. הערובה וגם המחיר שאנו משלמים כדי להיות חופשיים. כי ברוב המקרים, הגילוי מסתיר יותר ממה שהוא מגלה בעוד שאם יודעים איך להסתכל הנסתר מגלה יותר ממה שהוא מסתיר. הגדרתו של סוד כוללת את הצורך להסתיר אפילו את קיומו. ברגע שנודע שיש סוד, הסוד איננו סודי יותר. רק יש לחקור והסוד יתגלה, לא רק מציאותו אלא גם תוכנו. בסיפור "המכתב", אדגר אלן פו מביים הסתרת מכתב שכולם מחפשים בהצגתו באופן רשלני במכוון על שולחן העבודה. הוא גלוי לעין כל, דבר המסתיר אותו יותר מכל כי מי יעלה על הדעת שהחפץ היקר הינו כל כך מגולה.
בגלל שאנו מכירים את המשך הסיפור, אנו יודעים שיוסף הוא צדיק. התורה רוצה שנבין עד כמה אין דבר זה מובן מאליו. היא רוצה שנדע את כל הסיבות אשר בגללן עלול להיות מקום לחשדות ולחששות. וזאת בעיקר מפנה שההיסתוריה בעת קץ היא ההיסתוריה של יוסף לפני התגלותו לאחיו.
לכן לא מספיק שנדע – הודות לפסוקי התורה ומפרשיהם - ליצור את ההבחנה הנכונה מצד המסתכלים על המציאות והפועלים בתוכה (שמא צדיק הוא בכל זאת, ה"טרף" הזה!) אנו גם צריכים ללמוד במה יוסף היה צדיק, היינו דוקא בהיותו שומר הברית. צדקותו של יוסף מתבטאת דווקא בכך שהוא יהיה המשלים בתולדותיו את מספר שבטי ישראל: אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון. כחו של יוסף, שהיא הפוריות, בן פורת יוסף, אינה נפקרת לטובת הגוים אלא שמורה דוקא להפריית הזהות הישראלית עצמה. וזאת כדי לאפשר לה להיות באמת ובתמים מסוגלת ליחס חיובי עם האנושות כולה. דבר זה הוא ההבדל בין הקוסמופוליטיות שבה האדם מאבד כל זהות ברצותו להיות שייך לכל זמן ולכל מקום, ובין האוניברסליות שבה הזהות העברית המבוררת מסוגלת ליצור קשר עם כל עם ולשון כי היות והיא מכירה את עצמה ואת עצמותה ועצמיותה, יכולה היא להכיר את השבעים פנים של האומות כדי להיות מוכנה לקראת הימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם כי שמענו כי אלקים עמכם. בב"א.