תגובתם של אברהם ושרה לבשורה על לידת בנם הצפויה היתה צחוק:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת-בְּרִיתִי אָקִים אֶת-יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. [בראשית י"ז ט"ו - כ"א]
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. [י"ח י"ב-ט"ו]
שני הצחוקים מעוררים שלוש שאלות: מה פשר הצחוק? מה פשר תגובתו של ריבונו של עולם לצחוק? מדוע התגובה לצחוקה של שרה שונה מהתגובה לצחוקו של אברהם?
על פניו, התגובה השונה מעלה את האפשרות שמדובר בשני מיני צחוק שונים. כך מפרש רש"י:
ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תירגם אנקלוס: וחדי. לשון שמחה. ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם:
הצחוק מכיל סוגים ומינים שונים, רש"י מבחין כאן בין צחוק של שמחה לצחוק של לעג. מהתגובה השונה של ריבונו של עולם, הוא מסיק שאברהם ושרה הגיבו באופן שונה. ה'צחוק' הוא רק - מה שהרמב"ם - הגדיר כ'שיתוף השם', מילה משותפת לשתי תופעות שונות.
במסה זו הייתי רוצה להציע לכם כמה נקודות מבט שונות על שני הצחוקים, של אברהם ושל שרה. אתחיל בסיפור צחוקה של שרה. הנה כמה אפשרויות להבין את הצחוק ואת שרשרת התגובות שבעקבותיו:
האפשרות הראשונה: צחוק שהוא ביטוי לשמחה, מעין צהלה. 'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן' - שרה צוהלת ושמחה מכך שלאחר בלותה היתה לה עדנה, למרות שאדונה זקן. הצחוק הוא מופע מתעתע, הצופה לא תמיד מבין את הצוחק. אם נשמוט את תמונת ריבונו של עולם שצייר הרמב"ם וניתן לתורה לתאר אותו, יופיע כאן אלוהים כמי שפירש את צחוקה של שרה כביטוי לחוסר אמון. 'מצחיק מאוד' במובן של בלתי אפשרי: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.' שימו נא לבכם כי המילים ששם אלוהים בפי צחוקה של שרה, שונות מאלה בהן מתארת התורה את הצחוק שלה. שרה מבינה שהצחוק יכול להתפרש כחוסר אמון, והיא מכחישה 'לא צחקתי' צחוק כזה. ריבונו של עולם עומד על דעתו כי היא הביעה חוסר אמון.
האפשרות השניה: העצמה של צחוק השמחה, צחוק שהוא ביטוי למיניות: '...וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.' שרה שומעת כי עתידה היא ללדת, ונשיותה מתעוררת בה. הנה שוב היא אישה, אישה נחשקת, הינה שוב הצחוקים המשותפים. תגובתו של אלוהים ותגובת שרה יתפרשו כבפרשנות הקודמת.
האפשרות השלישית: כפרוש רש"י. שרה צוחקת צחוק של לעג וחוסר אמון. ריבונו של עולם תופש את האמת של צחוקה, היא נבהלת ומנסה להכחיש, והוא עומד על אבחנתו.
האפשרות הרביעית: שרה צוחקת צחוק מריר. המענה למשאלת חייה מגיע מאוחר מידי. אחרי בלותה כשאדונה זקן. ללדת כך הרי זה להיהפך לקריקטורה. זהו צחוק מתריס שיש בו ביקורת על התנהלותו של בורא עולם ועל ה'תזמונים' שלו. שוב -ריבונו של עולם לא מבין את צחוקה ורואה בו פקפוק באמונתה.
האפשרות החמישית: שרה צוחקת צחוק אבסורד נוראי, על גבול הטירוף. צחוק מעין זה הביא לידי ביטוי אורי צבי גרינברג בשירו על החיה הצוחקת. אורי צבי שר על בן אחותו ההרוג, ערום ביער, שערו ארוך כשער חיה, פיו צמוק ללא שפתיים. אורי צבי מביא לבן אחותו חלה מהבית, ובן האחות למראה החלה - צוחק. שרה הצמוקה והבלה, מדמה בנפשה את תמונתה כאישה נחשקת כאישה הרה כאישה יולדת ומניקה - וצוחקת. את זה אתה נותן לי עכשיו?! עכשיו כשאין לי כבר כלים להכיל את הנשיות ואת האמהות?!
מנעד הצחוקים האפשריים מתעצם כשאנחנו שמים אל לבנו כי שרה צוחקת בקרבה. אין כאן שפת גוף שיכולה לעזור לפרש את הצחוק. אולי זה אחד ההבדלים החשובים בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה. אברהם אומר בלבו אבל צוחק בגלוי, בכל פה. שרה צוחקת בקרבה, רק ריבונו של עולם ער לצחוקה ומנסה לפרש אותו. לכן אולי אין תגובה ודיאלוג ועבודה סביב צחוקו של אברהם ואילו סביב צחוקה של שרה יש.
שרה מכחישה ואומרת לא צחקתי - 'כי יראה'. שימו נא לבכם כי התורה לא מפרשת ממה היא יראה. הנטייה הראשונית שלנו היא לפרש כי היא מפחדת מאלוהים, וכי סיבת הפחד היא הפרשנות שהוא הציע לצחוק שלה - לעג וחוסר אמון ביכולתו. אך זו רק אפשרות אחת מיני רבות לפרש את הצחוק. אפשר לומר שהיא מפחדת מריבונו של עולם, אבל דווקא מפאת המיניות שלפתע שופעת בה. אפשר לומר שהתפרצות זו גורמת לה לפחד - מעצמה, מהכוחות האדירים המזכירים לה את ימי עלומיה [זכרו נא כי היא היתה אישה יפה באופן מיוחד]. ואולי היא מפחדת כי ימנע ממנה פרי הבטן המובטח.
מדוע מתעקש ריבונו של עולם ששרה צחקה? אולי בכדי להבליט את יכולתו מול חוסר האמון שלה, אבל אולי כמחנך וכאוהב אדם הוא רוצה ללמד אותה לא להתכחש לעוצמות המצויות בה שכוחות רבים ועצומים דאגו להשקיט ולהשכיח שנים רבות.
החיים צופנים לנו הפתעות, הם לא תמיד מתנהלים באופן שאותו תכננו לחיות אותם. במקום ההפתעה מתפרצים כוחות סתורים, כמו צחוק למראה איש מחליק על קליפת בננה. הכוחות הפורצים מפחידים, כי כבר התרגלנו לחיות חיים בורגניים בהם הכל מסודר ושקט ולא ידוע. ההפתעה היא הזדמנות, היא מוציאה מאיתנו כוחות שונים ומשונים כהתפרצות של הר געש שבו מיני לבה שלא תמיד עולים בקנה אחד זה עם זה ככל מיני וסוגי הצחוק שהשתוללו בקרבה של שרה. מי ייתן ונדע לא להתכחש להפתעות ולרגשות ולמחשבות שהן מעוררות בקרבנו. מי ייתן ויהיה מי שיתעקש לא לתת לנו לשקוע לחיים של הכחשה, מי שיכריח אותנו להכיר כי 'לא. כי צחקת.'
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים