פרשת וירא נעה בין שני קטבים: מעשה הכנסת האורחים שבראש הפרשה, מחווה אנושית נדיבה ומרגשת, לבין מעשה העקידה ההרואי, שבו מבקש אב להקריב את בנו לעולה, מעשה בלתי נתפש בשכל אנושי.
הנהגת אברהם משמשת עד היום אבטיפוס למצוות הכנסת אורחים. כתרים רבים נקשרו לראשה, עד שאמרו עליה שגדולה היא מקבלת פני השכינה. לפי התיאור במקרא, שפותח עוד יותר בתורתם של חכמים, אוהל אברהם היה פתוח לכל דכפין, שייתי ויאכל וינוח.
חכמים העצימו עוד יותר את משמעותה של מצווה זו כשקבעו את זמנה ביום השלישי למילתו של אברהם. למרות כְּאֵביו, לא ויתר אברהם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו. ולא עוד אלא שעשה מעשיו לא כמצוות אנשים מלומדה, מתוך כורח או נימוס גרידא, אלא בלב פתוח ובנפש חפצה, בזריזות ובמסירות: "וירץ לקראתם... וישתחו ארצה... וימהר אברהם... מהרי שלוש סאים... ואל הבקר רץ אברהם... וימהר לעשות אותו". ללמדנו שלא רק ה"מה" חשוב, אלא גם ה"אֵיך".
אברהם אבינו אינו מוכן לתת לאורחיו להמתין ולו רגע אחד. הוא גם לא שולח את עבדיו ומשרתיו, "חניכיו ילידי ביתו", לטפל ב"מטרד" של האורחים. אברהם משרת אותם כעבד ("אל נא תעבור מעל עבדך"), קורא להם "אדוני" (אלא אם נפרשו, כאחד הפירושים של חז"ל כמכוון לשם קודש, כלפי מעלה), ומכין להם מטעמים משובחים, ממיטב מעדני הגורמה של התקופה: לשונות בחרדל, סטייק בקר משובח. כבש בתנור (משוח בחמאה וחלב!).
אוהלו של אברהם פתוח לרווחה לארבע רוחות השמים. מעבר ליתרון המעשי, של שדה ראיה רחב, יש בו גם משהו סמלי: בית אברהם אבינו אינו פתוח רק ל"רוח" אחת, אלא מוכן לקבל בברכה אנשים שמגיעים מכיוונים שונים.
לעומת אברהם ושרה, בולטת האנונימיות של האורחים, בני בלי שם. שלושה "אנשים" שזהותם אינה ידועה (ולפיכך הותירה פתח לזיהויים האפשרי עם המלאכים).
במדרש חכמים מועצמת עוד יותר משמעות מעשהו של אברהם. את הפסוק "ורחצו רגליכם", פירשו חכמים - ורש"י בעקבותיהם - כמכוון כלפי אבק עבודה זרה שדבק באורחים. לפי מדרש זה, דאגתו של אברהם אבינו לא הייתה נתונה להיגיינה או לניקיון, אלא נועדה להסיר אבק עבודהזרה מביתו. אברהם חשד באורחיו שעובדי עבודה זרה הם, המשתחווים לאבק רגליהם, ולפיכך ביקש מהם שירחצו אותן קודם כניסתם לאוהלו.
אך אם אמנם כן, היעלה על הדעת שיכניס לביתו שלושה עובדי עבודה זרה בלתי קרואים, ועוד יעמוד עליהם לשרתם?
נקל לשער מה היה קורה לו שלושה עובדי עבודה זרה היו מגיעים לקהילה יהודית ממוצעת בימינו, כשצלבים גדולים על חזיהם ובידיהם איקונות של אלילים. מן הסתם, היו האורחים מגורשים בבושת פנים, זוכים למטר נאצות וחרפות של "מיסיונרים, לכו מכאן", המלווה באזעקת חירום של ניידת "יד לאחים". במקרה הטוב, היו זוכים למבט של בוז, אדישות צוננת וקרה.
כך, למשל, נקלע אורח מישראל בסתם יום של חול לאחת הקהילות המכובדות בלונדון. לא עברו מספר דקות, ואנשי הקהילה, נחמדים שכמותם, החלו משמיעים כלפיו רטינות של כעס, ורומזים באצבעם כלפי תפילין שבראשו, שאינן במקומן. אחד מבני הקהילה אף הגדיל עשות ומיהר לתת לו את המראה הקטנה שבידו, כדי שיוכל להיטיב את תפיליו, ולקבען במקומם. "הם לא שאלו אותי למטרת בואי, אם יש לי היכן ללון, או האם אכלתי דבר מה",סיפר האיש. "כל מה שעניין אותם היה מיקום התפילין בראשי" (שכידוע, מקום יש בו לשני זוגות תפילין).
בקהילות מסוימות עיוות הערכים הפך עיקר לטפל וטפל לעיקר. חומרות יתירות, שאפילו אינן מדרבנן, הפכו לקודש הקודשים, ואילו מצוות הכנסת אורחים שמן התורה, המתחייבת מהתנהגות אנושית ומוסרית פשוטה, נדחקה, במידה רבה, לקרן זווית.
בקהילות רבות מקבלים אורחים במאור פנים, אך לצערנו יש גם קהילות שבהן נתקל אדם בחמיצות פנים, וגם אם יגיע לבית הכנסת בליל שבת במשך חודשים, איש לא ייגש אליו או ישאל לשלומו.
אברהם אבינו ידע לנתץ פסילים כשהיה בכך צורך. אך בה בעת שלא הקל באיסור עבודה זרה, ידע גם להחמיר החמרה היתירה בזהירות בכבוד הבריות ובמצוות הכנסת אורחים.
המאמר מתפרסם בעלון שבתון