אשרי המחכה ויגיע

אחד היסודות הכי גדולים שרבינו מלמד אותנו זה עניין הסבלנות וההמתנה: "כִּי הַהֶכְרֵחַ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְתִקּוּן גָּמוּר. כִּי אִי אֶפְשָׁר לִכָּנֵס בְּפַעַם אַחַת אֶל הַקְּדֻשָּׁה" (קיצור ליקוטי מוהר"ן תורה ו' אות ד'). כמה חיכה אברהם, אבינו הראשון, עד שהשם יתברך התגלה אליו. "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", ישיבה לשון עכבה זמן רב, היינו שזכה לזה שיתגלה אליו ה' על ידי שישב ונתעכב ימים רבים אצל פתח האוהל שהוא פתח הקדושה" (ליקוטי הלכות אישות ד ' אות יט).

לפעמים נדמה, שלעולם לא נגיע לטוב המקווה. לפעמים נדמה, שכל כמה שחיכינו היה לשווא, חלילה. אבל יכול מאד להיות, שההרגשות הקשות הללו מתגברות דווקא רגע לפני הישועה: "וכל מה שהוא סמוך יותר אל הפתח מתגברין ומתפשטין כנגדו מאד מאד, עד שיש הרבה שכבר היו אצל הפתח וחזרו רחמנא ליצלן מחמת שלא ידעו שכבר הם אצל הפתח, או שמשתטחין כנגדו מאד מאד עד שקשה לו לשוברם" וכשמחכים, לא זו בלבד שעדיין לא זכינו למה שרצינו, אלא שאנו מותקפים בפיתויים, שכל מטרתם לייאש אותנו לגמרי: "כחום היום" זה בחינת התגברות חמימות היצר הרע". אולי נחפש את האושר במקום אחר ולא בעולם הקדושה? אולי נסתפק בטוב מדומה? אולי נרגע לתוך חמימות המותרות? אולי נחזור לישון שנת נצח בהבלי הזמן?

למרות חום היום, אברהם לא ויתר. הוא הבין שאין טעם לחפש את האושר בשום מקום אחר. וחוץ ממה שעשינו בשביל להתקרב לה' - שום דבר לא ישאר. "אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת אינו שב לאחור בשום אופן בעולם יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי כן אין מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח וחום היום לוהט אותו מאד ואף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האוהל של הצדיקים והכשרים עד ירוחם מן השמים" (ליקוטי הלכות אישות ד ' אות יט)

למה צריך לחכות? למה הישועות והתיקון לא מגיעים מיד? כי הטוב והרע מעורבבים בנו מאד וצריך זמן להזדכך.

"הָיָה אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא הַפְּסֹלֶת וְהָרֶפֶשׁ מִיָּד מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ בְּגַשְׁמִיּוּת מִתְּחִלָּה וְנִתְקָרְבוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אַךְ מַה יִּהְיֶה, אִם יִהְיֶה מוֹצִיא הָרֶפֶשׁ (מיד) יוֹצִיא הָרֶפֶשׁ עִם הַמּוחַ, מֵאַחַר שֶׁמְּעורָב הַכּל יַחַד. עַל כֵּן הַהֶכְרֵחַ לִהְיוֹת מָתוּן עַד שֶׁיִּזְדַּכֵּךְ מְעַט מְעַט" (שיחות הר"ן ע"ט)

זמן ההמתנה איננו זמן שעובר לשווא כפי שנדמה לנו. הוא בדיוק הזמן שדרוש לנו כדי לבנות כלים ראויים לשפע שמצפה לנו. בעצם ההסכמה להמתין אנחנו משתנים. אנחנו מפקידים את ההנהגה בידי שמיים, ומתנקים מגאווה ושליטה. וכמו ציפייה לזרע שינבט או לפרי שיבשיל, צריך להחליף את קוצר הרוח בהתבוננות, בהסכמה לתהליך הגדילה וההתהוות. ובתוך כך, אם מתבוננים, רואים כמה ישועות כבר נושענו, כמה הרחבות כבר הרחיב השם הטוב לנו. ומתוך כך מקבלים כוח להמשיך ולהמתין, עד ישקיף וירא ה' משמיים.

כך כותב רבי נתן לבנו: "הִנֵּה אַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ מַה נֶּאֶמְנוּ דְּבָרֵינוּ אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ הַרְבֵּה בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁצְּרִיכִין רַק לְהַמְתִּין לִישׁוּעַת ה'. וְהִנֵּה אָנוּ רוֹאִים יְשׁוּעַת ה' בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת. וְגַם בְּבִנְיַן הַבַּיִת (באותו זמן בנה את הקלויז באומן) אֲנִי רוֹאֶה יְשׁוּעוֹת ה' בְּכָל יוֹם, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְהַמְתִּין תָּמִיד בְּכָל דָּבָר בִּכְלָל וּבִפְרָט וְהָעִקָּר בְּהַיְשׁוּעָה הָעִקָּרִית לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. וְהִנֵּה אָנכִי בְּעָנְיִי כְּבָר הִמְתַּנְתִּי הַרְבֵּה הַרְבֵּה, וְעֵינֵינוּ כָּלוֹת כָּל הַיּוֹם, לִישׁוּעָתוֹ הָאֲמִתִּיּוֹת. וּכְבָר רָאִיתִי יְשׁוּעוֹת ה' הַרְבֵּה בְּלִי שִׁעוּר, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן בַּמֶּה שֶׁעֲדַיִן לא נוֹשַׁעְתִּי אֲנִי מַמְתִּין עֲדַיִן עֲדַיִן, עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמַיִם" ("עלים לתרופה" מכתב כ"ג)

כל רגע שאנחנו יושבים, כמו אברהם, ליד הפתח, אנחנו משתנים.

כל רגע שאנחנו ממשיכים לקוות, לא מתייאשים ולא מוותרים, אנחנו מזדככים ומתקדמים.

"וסוף כל סוף השם יתברך תמיד מושיע" ("עלים לתרופה" מכתב רכ"ד)

"אשרי המחכה ויגיע" (דניאל י"ב י"ב)