ספר מיוחד מקדישה התורה לענין המקדש והקרבנות שחז"ל קראוהו "תורת כהנים", כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא: "והנה רוב הספר הזה בקרבנות, בתורת הקרבן והמקריבים ובמקום שיתקרב בו . . . ורוב פרשיות הספר הזה ידבר בהן עם הכהנים". ועם כל חשיבות עבודת המקדש, אין זה סוד שרבים מעם ישראל, ובתוכם לא מעטים משלומי אמוני ישראל, שהמקדש והקרבנות אינם, בלשון המעטה, עומדים בראש סדר העדיפות שלהם, שעל התופעה הזו אמרו במדרש (שיהש"ר פרשה ה): "אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לקריאת שמע ותפילה, אני ישנה מבית המקדש ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות", בלשון הזה אפשר לומר על תקופתנו: "אני ישנה מהר הבית ולבי ער לכותל המערבי". מאידך אותם החוגים שהם כן ערים לענין הקרבנות והמקדש, הפועלים לזרז את הקמתו, גם הם צריכים לעיין בפעילותם האם אין הם מקדימים את המאוחר. לפי חז"ל הסדר הוא: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות בית המקדש" (סנהדרין כ ב) ובזה הסדר דווקא, כמו שפירש רש"י (שם) בד"ה שלש מצוות: "נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן, בתחילה מלך, ואחריה עמלק ואחריה בית הבחירה". ויש הגיון בסדר הזה, קודם כל צריך העם להתבסס בארצו התבססות גשמית ורוחנית, שהמלך מסמל את הריבונות המלאה של העם בארצו. אחר ההתבססות יש לבער את הגורמים השליליים המאיימים על קיומו של ישראל, כמו עמלק שהוא סמל שנאת ישראל העולמית, ורק אחר שני אלו יבוא בנין בית המקדש, כמו שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ב): "הכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר (שמואל ב, ז א-ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה". ואין זה אמור רק לגבי המקדש הראשון, אלא גם לגבי המקדש השלישי כמו שכתב הרמב"ם (שם פי"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל". כך שלא הפגנות או טקסים ויריטואלים הם יקדמו את בנין המקדש, אלא יש צורך בתנאים קודמים שקבעה התורה, שבהעדרם אין ערך ומשמעות לבית המקדש.
במסכת שבת (לג ב) מובא: "בעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב" ומסביר הראי"ה בספר "עין איה" (שם) מדוע בגלל עוון שפיכות דמים נחרב המקדש. והסברו הוא: בית המקדש נועד לפעול לא רק על כנסת ישראל לבדה אלא על האומות כולן, כדברי שלמה (מלכים ב, ח מא): "גם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל . . . ובא והתפלל אל הבית הזה". ומתי יוכל אור ה' להתפשט על האנושות כולה? רק כאשר המצב המוסרי של עם ישראל יעמוד על הגובה, כאשר עם ישראל יהיה אור לגויים. אבל כאשר ישראל נשפלים בהתנהגותם המוסרית, ובמיוחד כאשר נתדרדרו עד הדיוטא התחתונה של שפיכות דמים, במצב כזה של העם איזו בשורה יוכל בית המקדש להביא לעולם, מה יוכלו העמים ללמוד מאתנו כאשר הם רואים שהאור שבית המקדש צריך להאיר, אינו מצליח להשפיע אפילו במקומו, ואינו מאיר את החשכה אפילו בסביבתו הקרובה ביותר. מהי המסקנה שהאומות יסיקו מכך? שבית המקדש אין בכוחו לרפא אפילו את הנגע הגרוע ביותר שבין אדם לחברו, ואם כך הרי בית המקדש חסר לגבם כל תועלת ומשמעות. על כן קודם שעם ישראל בא להשפיע על העמים האחרים בהקמת המקדש, צריך הוא לבנות תחילה את שלמותו בביתו פנימה, ורק בשלב הבא, לאחר שהעם בנה את עצמו יוכל לשלוח את קרני אורו דרך המקדש לחברה האנושית כולה, ככתוב: "לברית עם לאור גויים". וכבר ראינו שבעוון שנאת חנם נחרב המקדש השני, מכאן שהמצב החברתי של העם הוא הגורם המכריע בקיום המקדש, על כן כתשובת המשקל צריך לתת לתיקון החברותי מקום נכבד בבנינה הפנימי של האומה, ליחסי אדם לאדם ולסדר חברותי מתוקן. וכדברים הללו כתב הראי"ה בספרו "מוסר הקודש" (עמ' ר): "אי אפשר לצייר תכונה שלימה של עושר הדמיון כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת" והוא מסיים שם: "רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו".